היה לי צורך להתמודד עם האבל, לחלוק את החמלה שבתוכי עם הזקוקים לה. הלכתי להתנדב עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים - מאת: חנה הופר

בחודש מאי השנה מלאו שבע שנים להצטרפותי כמתנדבת ב"ידיד לחינוך". זה נראה כצעד פשוט של גימלאית, הרוצה לתרום ולהתנדב לקהילה. במקרה שלי השתלשלות האירועים הייתה שונה. מייד בשנה הראשונה לצאתי לגימלאות חלה בעלי באלצהיימר - מחלה חשוכת מרפא.

כמובן שכל תוכניותינו לבילויים ולחוויות משותפים, נגוזו כלא היו. סעדתי אותו בחוליו בכוחות עצמי. הרבה חמלה, כוחות נפש וכוחות פיזיים הייתי צריכה למצוא בתוכי, כדי שאצליח להתמודד. לאחר שבע שנות סבל קשות, נפטר בעלי, כשהוא הולך ומאבד צלם אנוש.

חברה שהתנדבה ב"ידיד לחינוך" המליצה שאתעניין בהתנדבות עם תום ימי האבל. ואני, בעודי בתוך "השלושים", הלכתי לפגישה עם מי שריכזה אז את המתנדבים בחולון, שרה אוגד. לא הבנתי בעצמי מה הדחיפות שהריצה אותי, וכנראה שהגיון לא היה מעורב בזה, אלא מן צורך להתמודד עם האבל בדרך שהרגש הכתיב לי.

שרה סיפרה לי שבבית הספר "ע"ש שרון", שבו רציתי להתנדב, יש כיתה של ילדים על הרצף האוטיסטי, ילדים עם צרכים מיוחדים. מיד, בלי לחשוב ובלי שאלות, אמרתי בהחלטיות, שאני רוצה להתנדב עם הילדים האלה. לא הייתי קודם מורה ולא עבדתי בתחום החינוך. בעצמי לא הבנתי מאיפה זה בא לי. כשחשבתי על כך, הבנתי, שבכל שנות הטיפול בבעלי התוודעתי לחמלה רבה שקיימת בנפשי, ורציתי לחלוק אותה עם הזקוקים לה.

שרה לא התווכחה איתי על היכולת שלי לטפל בילדים, אלא ניסתה לדחות את תחילת התנדבותי לתחילת שנת הלימודים בספטמבר, אך אני רציתי ללכת ולהכיר את הילדים קודם, ולהית מוכנה לעזור בפועל עם תחילת שנת הלימודים. כך עשיתי.

הייתי עם הילדים חמש שנים. מתנדבות אחרות ניסו ועזבו. הילדים האלה נתנו לי התחלה חדשה גם לחיי האישיים. נקשרתי אליהם, והם נתנו לי הרגשה שאני נחוצה בחיים, ושאני יכולה לעזור עם המטען הרגשי שחוויתי בטיפול סיזיפי בבעלי. עד היום אני בקשר עם הילדים המיוחדים האלה, ששובצו בחטיבות הביניים במסגרות מתאימות. הייתי חלק מהצוות המטפל, והרגשתי חלק מעבודת הקודש שלהם.

בהמשך להתנדבותי בבית הספר העבירו לי לטיפול פרטני ילדה, שאימה נפטרה בהיותה בת חמש. היא לא חוותה אימהות מגיל שלוש עם פרוץ מחלתה של האם. גם סבתא לא הייתה, היא נפטרה בטרם עת.
הילדה קיבלה סיוע פסיכולוגי ועזרה בלימודים. אני הייתי אמורה לתת לה תמיכה רגשית ונפשית בלי הכשרה מקצועית כלשהי, אבל עם לב פתוח וחמלה רבה.

...ושוב התחלה חדשה. שחקתי עם הילדה, שרתי איתה, ציירנו ורקדנו. לקראת כל פגישה הפעלתי את הדמיון והיצירתיות שלי, במחשבה מה לעשות איתה. וכך הבאתי עוגיות שאפיתי בבית, שצורתן כשל אותיות ה - א' ב', והיא הרכיבה מהן את שמה. מאז העוגיות השונות נתנו לה הרגשת בית עם אמא וסבתא. היא הייתה ממתינה לבואי, כשאני מגישה לה שקית של עוגיות שונות שאפיתי. כך המשכתי לטפל בילדה כשנתיים, עד הפסקת ההתנדבות עם התפרצות הקורונה לחיינו. אלה התחלות שהעניקו לי חיים חדשים לאחר האבל הקשה, ונתנו לי כוח להמשיך בחיי שיגרה ופעילות בדרכי.