ב"חטיבת סמדר" בהרצליה עברו המבוגרים והילדים "מסע נפשי מרגש, יחסי אהבה וקשר שאי אפשר לתאר במילים" - מאת: רני רוגל

מתנדבי "ידיד לחינוך" בפרויקט "תיאטרון עֵדוּת" בין -דורי עם שורדי שואה

בסוף חודש ינואר השנה, הועלה באולם "היכל העיר" בהרצליה, מופע מיוחד במינו של "תיאטרון עֵדוּת" בהובלת הזוג עזרא ועירית דגן. הייתה זו הצגת בכורה שבעקבותיה שתי הצגות נוספות בלבד, עם טקסט שגובש ונוצר במהלך חצי שנה במפגשים שבועיים של תלמידי חטיבת הביניים "סמדר" בכיתות ח'-ט', שהם גם השחקנים. בפרוייקט השתתפו גם מנהלת חטיבת הביניים דור שני לשורדי שואה, אמה שהיא שורדת שואה, מתנדבת ומתנדב ב"ידיד לחינוך" שגם הם דור שני. תפקיד חשוב היה למתנדבת נוספת שריכזה את הפרויקט בהרצליה, ליוותה את עזרא ועירית דגן יוצרי התוכנית, והייתה אחראית לקשר עם שורדי השואה שהשתתפו.

"תיאטרון עֵדוּת - לספר כדי לחיות" הינו מפגש בין-דורי בתהליך חינוכי-טיפולי; פרויקט ארצי שהתקיים כבר 79 פעמים (ה-80 מתקיים עתה בתל אביב), במהלך 24 שנים ב-75 ישובים ברחבי הארץ. משתתפים בהם שורדי שואה, בני דור שני ותלמידי שכבות ח'-ט' בחטיבות ביניים. יוצרי התוכנית, עירית ועזרא דגן, משלבים ידע וניסיון עשיר בטיפול בדרמה, כתיבה, עריכה, בימוי, הפקה ומשחק. בהיותם אנשי תיאטרון, המופע המסיים אמנם שואף להיות ולהיראות מקצועי עד כמה שניתן, אבל לפי עזרא דגן "ההצגה דווקא מינימליסטית, כדי שתהיה נגישה למשתתפים הצעירים והמבוגרים, תוך התרחקות מריאליזם וחיזוק הקשר הרגשי".

עזרא דגן, ששיחק בסרט "רשימת שינדלר" של סטיבן שפילברג את תפקיד הרב של הגטו, אומר, כי הקשר עם ניצולי שואה התגבר אצלו בעקבות עשיית הסרט והמפגש עם ניצולי שינדלר, וגם עם ניצולים אחרים שרצו לתת עדות או לחשוף את סיפורם לראשונה, ושקודם לכן לא סיפרו אותו למשפחותיהם. "אנשים רואיינו, העידו ונשארו לבד בין כותלי ביתם – אף אחד לא התעניין במה שקרה להם אחרי שהפצע נפער שוב. הבנו שיש בעיה", הוא אומר. "עירית, שלמדה טיפול באומנויות והבעה, עבדה עם בני נוער, אבל 'גררתי' אותה לעבוד עם שורדי שואה. אנחנו גאים לומר שיש ניצולי שואה האומרים, שאחרי תיאטרון עֵדוּת הם חיים בשלום עם העבר שלהם. הפרויקט נתמך על ידי "אשל-ג'וינט ישראל" מהיום הראשון; הם שותפים שלנו".

העברת הסיפרים בגרסת התיאטרון לקהל

עניין אותי לדעת מה אפיין וייחד את הפרויקט ב"חטיבת סמדר".

עירית דגן: "עבורנו כל פרויקט הוא תינוק חדש. הייחודי כאן היה אווירה מאוד משפחתית. כל המפגשים התקיימו בספריית בית הספר. הספרנית נעמה, שהייתה בקבוצה, דאגה לכיבוד והייתה מעורבת, וכך גם המנהלת רבקה שמש-גרובר ואמה קלרה גרובר, ניצולת השואה. זה היה מאוד קרוב ומשפחתי. בדרך כלל מנהלי בתי ספר נמנעים מלהצטרף, וכאן ההיפך – המנהלת דרשה להשתתף יחד עם אמא שלה. עבורנו השילוב של המנהלת והספרנית היה מאוד משפחתי ומאוד מיוחד".

אילן ישראלי, גמלאי התעשייה האווירית, שהוא דור שני לשורדים, ומתנדב בבית ספר "ברנדייס", מספר מנקודת המבט שלו: "קשה להכין למסע הנפשי אותו יעברו משתתפי התכנית, ולהשפעה שלו. הכרנו כחמישה עשר תלמידי כיתה ח', שישה מבוגרים שורדי שואה, ושלושה נציגי הדור השני. במשך חצי שנה, בניכוי החופש הגדול, עבדנו במשותף בהנחיית עזרא דגן והדרמטורגית עירית דגן, שעתיים בשבוע בחלל ספריית "חטיבת סמדר". המנהלת נרתמה לנושא והייתה מחויבת. ה"דגנים" היו מקצוענים, וידעו להוציא את המיטב מהתלמידים והמבוגרים בעזרת שיעורים מונחים בדינמיקה קבוצתית ותרגילי תיאטרון למתחילים. עם חלוף הזמן, בעקבות השמעת סיפורי השואה בגוף ראשון, הפכו הפגישות רציניות, ולתלמידים שכבר היו בכיתה ט' נשמטו הלסתות. רמת שיתוף הפעולה התהדקה לכדי חברות. לקראת התאריך הקרב 31.1.23, כשלמדו טקסטים בעל פה, נראה כבר המוצר הסופי, והתלמידים הרגישו כשחקנים. התוצר הסופי היה משופר ומקצועי בגרסת תיאטרון לקהל, וזה גרם להתרגשות רבה ומוטיבציה מוגברת. העברת הסיפורים בדרך בלתי אמצעית, חודרת יותר להכרת התלמיד מאשר ספר או סרט. בדברי הסיכום אמרו התלמידים שזאת חוויה לכל החיים, שעוד תלך ותתגבר בשנים הבאות. נציגי דור השואה אמרו שהפרויקט הוציא מהם סיפורים וחוויות אותם הביעו לראשונה. ההצגה ריגשה את הצופים שבאו לצפות עד דמעות".

עזרא ועירית דגן מתפעלים מהמתנדבים שלקחו חלק בפרויקט: מרטין לוקסנבורג ואילן ישראלי, בני הדור השני, שהיו חלק בלתי נפרד מהתהליך. "חשוב גם לציין את העזרה שקיבלנו ומקבלים מהמתנדבת דבורה לבנת, שהייתה מחוברת לנושא ואלינו. בכל דבר שהיינו צריכים היא הייתה מוכנה לסייע. היא הייתה אשת הקשר אל המבוגרים בלוגיסטיקה, בהסעות, בנושא הכיבוד ובקשר עם העירייה".

דבורה לבנת, רכזת פרויקט "תיאטרון עֵדוּת" בהרצליה מטעם "ידיד לחינוך", גדלה בבית של תיאטרון – אביה משה גיטליס היה מנהל הבית של תיאטרון הבימה וחבר הנהלת התיאטרון. אחרי שנפטר בגיל 48 החליפה אותו אמה מלכה, שהייתה מנהלת הבית של התיאטרון במשך 20 שנה והכירה את עזרא דגן בתיאטרון. למעשה דבורה גדלה בתיאטרון לצד מיטב השחקניות והשחקנים.
"מפגשי השורדים עם בני הדור השני יחד עם התלמידים הם מאוד אינטימיים, ולי אפשרו מדי פעם להצטרף", אומרת דבורה. "דרך משחקים ואמצעים מקרבים בין הילדים לשורדים, התהליך הוא תראפי ומאוד מעניין; זהו תהליך נפשי ורגשי שהיה בו שחוק ודמע ובעקבותיו נוצרו בין בני 13-14 אלה והשורדים, יחסי אהבה וקשר שאי אפשר לתאר במילים. לאט לאט סיפרו השורדים את סיפוריהם ונוצרה קירבה. עירית כותבת והופכת את הטקסט למחזה עם מוזיקה. התהליך יותר חשוב מהתוצאה, שגם היא חשובה".

אילן ישראלי מוסיף ומספר: "אני אישית לקחתי איתי את תיאטרון עֵדוּת למשך כל חיי. כשסיפרתי כיצד השפיע עלי הבית, שהיה בית של שני ניצולי שואה בילדותי, הפלגתי למקומות שלא הייתי בהם מעולם. לעיתים נשבר בי הקול ונזקקתי לשתייה. תוך רצף הדיבור הגעתי למקומות מרגשים, שהם כמעט בלתי נתפסים על ידי המאזינים, אך המסר והאוירה נקלטו. כשקראתי את הטקסט המעובד, התרגשתי לקרוא את מה שסיפרתי על תולדות ילדותי בבית של ניצולי שואה".

מרטין לוקסנבורג שעלתה מצרפת בגיל עשרים, התנדבה בזמן הקורונה ב"ידיד לחינוך" לשיחות באנגלית עם דוברי אנגלית מתקדמים. אחר כך התנדבה ב"חטיבת סמדר", והפסיקה מסיבות משפחתיות, אבל המשיכה שם בפרויקט "תיאטרון עֵדוּת",
"הוריי שרדו את השואה בצרפת בילדותם. כשהגרמנים כבשו את צרפת, היינו מספיק גדולים כדי להבין מה קורה. לכל אחד מההורים סיפור משלו, וחשבתי שאספר את הסיפור שלהם, אבל הכיוון היה למצוא מאפייני דור שני. עיקר הפעילות שלנו היה לשבת, להקשיב ולענות לשאלות שרובן כוונו לשורדים. למדתי שבני דור שני מאופיינים בדברים דומים, למשל, לגמור מה שיש בצלחת, זה משהו משותף לכולנו. מאפיין נוסף הוא שנאה לכל מה שהוא גרמני... לא מכונית ולא ציוד ביתי ולא חופשות - כל מה שקשור לגרמניה הוא מחוץ לתחום. ההקשבה לזיכרונות השורדים הייתה מאוד משמעותית לי ולתלמידים. זה היה מסע מאוד מרגש ומטלטל, ונוצר קשר הדוק בין השורדים ובינינו. אני בהחלט ממליצה לבני דור שני שיתאפשר להם להשתתף בפרויקט, לעשות זאת. גם אם ירגישו שתרומתם אינה גדולה, הם חוליה מקשרת".

עוד על המתנדבים שלנו שנטלו חלק בפרוייקט:

אילן ישראלי: אילן הוא גמלאי התעשייה האווירית, ומתנדב בבית הספר "ברנדייס" מ-2015 כתומך במתמטיקה. הוא נהג להגיע לביה"ס אחת לשבוע לשש שעות, כשבאחת מהן היה מקריא לתלמידי כיתה ג' באופן קבוע ספר שלם בצורה תיאטרלית, ואחר כך היו משוחחים עליו. בשנים האחרונות לקח חלק במיזם "ידיד טלפוני", ולפני שנתיים זכה לתעודת הוקרה מעיריית הרצליה על פועלו ב"ידיד לחינוך".

דבורה לבנת: דבורה, שכאמור, גדלה בבית של תיאטרון, הייתה מורה במשך 33 שנים בעיקר בהרצליה, אך גם במצפה רמון ובשדה בוקר בעקבות בעלה איש הצבא, ושלוש שנים בבית הספר הישראלי בפריז, שם הכירה את המנהלת לאה רוזנברג – היום יושבת ראש "ידיד לחינוך". אחרי פריז לימדה דבורה ב"חטיבת סמדר" בהרצליה פיתוח עם הקמתה. כשפרשה, הצטרפה ל"ידיד לחינוך". לאה צירפה אותה לפני מספר שנים לפרויקט של "תיאטרון עֵדוּת" בבית הספר "שמואל הנגיד" בהרצליה, תחילה כאחראית על השורדים.

מרטין לוקסנבורג: מרטין נרתמה לתיאטרון עדות על ידי דבורה לבנת שהייתה מורתם של שני ילדיה, בוגרי החטיבה. "הייתי ההורה המתמיד בוועד, בטיולים ובמה שצריך, ולכן נוצר הקשר בינינו. כשדבורה מתקשרת, אני מתייצבת".