"אפילו מסי צריך לעבוד קשה" - מראה לחיים, מאת: רחלי פוקס משקובסקי

"הכי חשוב בעיני שתהיה אווירה טובה, ושהילדים יהיו בני אדם", כך אומר לי עומר ויסבורד, המאמן של קבוצת הכדורגל טרום א 2  בהפועל כפר סבא. הילדים כולם ילידי 2012, רובם בכיתה ה, ומיעוטם בכיתה ד. "הספורט נותן בגיל הזה מראה לחיים. מלמד להתמודד עם הצלחות ועם כישלונות. לדוגמא, ילד רץ להבקיע גול, ושחקן בקבוצה היריבה חוטף ממנו את הכדור. אפשר להתחיל לבכות, אפשר ללכת הביתה, ואפשר גם לרדוף אחרי הכדור. לומדים כאן גם עבודת צוות, כולל תקשורת טובה בין הילדים, ולמידה מטעויות. המוטו שלי הוא, שמי שעושה, טועה. כך זה בכל תחומי החיים. צריך להשתדל לא לחזור על אותן הטעויות."

ארז גונן, בן עשר וחצי, חבר בקבוצה, אומר דברים דומים. לשאלתי אם הכדורגל תורם לו מעבר למשחק עצמו, הוא עונה שהוא לומד שם הקשבה, אחריות, עבודת צוות ולמידה מטעויות. "המאמן אומר לנו תמיד שלא מספיק כשרון, אלא צריך משמעת, הקשבה ועבודה קשה. הוא אומר לנו שגם שחקן כשרוני מאד, אפילו כמו מסי, צריך להתאמן קשה בכדי להצליח". הכדורגל כיום הוא הדבר העיקרי בחייו. הוא משחק במסגרת קבוצתית מכתה א, אבל השנה לראשונה הוא במסגרת תחרותית. תפקידו הוא בלם, לפעמים מגן ימני. זה לא לגמרי קבוע, הוא אומר. יש לו אימון שלוש פעמים בשבוע, שעתיים בכל פעם, ופעם בשבוע משחק. השנה יש אימון בימי שלישי, ולכן אי אפשר לשלב חברות בתנועת נוער. ומתי מכינים שיעורי בית ועבודות לבית הספר? "כולם מסתדרים. האימון אורך רק שעתיים, יש שני ימים חופשיים בכל שבוע, ויש את השבת. אפשר למצוא זמן לכל."

המשחקים מתנהלים במתכונת זהה למשחקי הבוגרים. יש משחקי גביע ויש משחקי ליגה. במסגרת הגביע, קבוצה שמפסידה יוצאת מהתחרות, והמנצחת עולה לשלב הבא. במסגרת הליגה משחקים כל השנה. כל הקבוצות משחקות נגד כל הקבוצות על נקודות. בסוף השנה הקבוצה שצברה הכי הרבה נקודות מוכתרת כמנצחת בליגה.

עומר, המאמן, בן 27, מספר שהגיע לכדורגל מתחום אומנויות הלחימה דווקא. כילד, הוא אומר, לא שיחק כדורגל בקבוצה, אולי לא היה מספיק מעוניין, אם כי אהב לשחק, אולי לא היה לו מספיק ביטחון. כמבוגר חיפש תחום שבו יוכל להשפיע לטובה על הרבה ילדים, וחשב שכדורגל הוא תחום כזה. "יש לי חיבור טוב עם ילדים" הוא אומר. "אני רוצה לתת להם תקווה, שהם יכולים לעשות דברים. הילדים שמתאמנים אצלי משפיעים לטובה על הקהילות שלהם".  הוא לא קדוש, הוא מעיד על עצמו, ולפעמים מאבד שליטה, אבל  מודע לכך. השבוע הוא מילא מקום של מורה לספורט בבי"ס בכפר סבא. "המחנכת הזהירה אותי מפני ילד מסויים שעלול להתפרע. ראיתי שהילד במדי כדורגל, דיברתי איתו על כדורגל, על כרטיס אדום, והיגעתי לליבו. באמצעות המשחק אפשר להכיר את אישיותו של הילד.

"לימדתי את הילדים ללחוץ ידיים לפני התחלת המשחק ובסיומו. צריך לדעת שמשחק כדורגל הוא משחק פיזי. לפעמים מקבלים מכה, וזה כואב. לחיצות הידיים תוחמות  כביכול את המשחק ככזה. זה סימן שגם אם אקבל מכה או אפצע, זה בסדר, כי אנחנו במשחק. כאשר המשחק נגמר, שוב לוחצים ידיים, ומסמנים שחזרנו לחיים הרגילים. כמובן שגם בזמן המשחק צריך להתנהג כבני אדם."

עומר עומד לסיים תואר מקוצר בחינוך גופני במכון וינגייט במסגרת תכנית רג"ב (ראש גדול בהוראה) עם מלגה ממשרד החינוך. בימים אלה החל לעבוד כמורה מחליף בבתי ספר. הוא מאמן קבוצות ילדים נוספות. הקבוצה המדוברת היא קבוצה תחרותית, על כן משקיע בה הרבה. הוא מחשיב גם את הקשר עם ההורים. "אני מאד אוהב לראות את הקשר בין הילדים להורים, וכיצד הוא מתחזק בעקבות העיסוק המשותף בכדורגל. ישנם הורים מאד מעורבים" הוא אומר.

דפנה משקובסקי, אמא של ארז, מאשרת, שדרך בנם, הם, ההורים, התקרבו לנושא הכדורגל. "זה הפך לנושא שמעניין אותי. למדתי איך המשחק מתנהל מתוך הצפייה  במשחקים, והשלמתי את הידע על ידי קריאה על המשחק. בתקופת המונדיאל ממש ציפיתי למשחקים. זה התחיל כהתעניינות במה שהילד עוסק בו, ועבר להתעניינות כללית".

איך אתם, ההורים, מתייחסים להשתתפות של ארז בקבוצת כדורגל?  "אנחנו שמחים שהוא נמצא במסגרת הזאת. זה טוב שיש לו מסגרת קבועה של פעילות אחרי שעות הלימודים. העיסוק הקבוע בספורט מרחיק אותו מהמסכים, וזו גם מסגרת חברתית. ארז חי את הכדורגל בכל המובנים. הוא מאד מתעניין בכל הנעשה בתחום." ההורים מתרשמים שארז רוכש כלים של יכולת להתחייב, אחריות והתגברות על קשיים. הוא לומד גם עבודת צוות. "זו מסגרת תובענית. דורשים ממנו, וכך הוא לומד לדרוש מעצמו דברים שלא תמיד קלים לו. במשחקים עצמם הוא לומד להתמודד עם תסכולים", אומרת דפנה.

לגבי עניין התחרותיות, דפנה אומרת שהיחס שלהם קצת אמביוולנטי. "ישנם ניפויים תוך כדי האימונים. אין לילד וודאות שהוא ממשיך. בהתחלה הוא היה צריך להתקבל, ובהמשך צריך כל הזמן להוכיח את עצמו. אנחנו שואלים את עצמנו, אם מרכיב התחרות לא גורם לו למתח רב מידי. מצד שני זה גורם לאימונים להיות ברמה גבוהה, ולהוציא מהילדים את המקסימום."

גם המשפחה צריכה להתגייס. דפנה אומרת שצריך לעזור לילד בגיל הזה להגיע בזמן לאימונים. בהמשך בוודאי ייסע בכוחות עצמו. צריך לדאוג לכביסות של המדים, שתמיד תהיה חליפת מדים נקיה. צריך גם לדאוג שיוכל לאכול שעתיים לפני אימון ומשחק, ולא קרוב יותר לשעת המשחק. "יש גם מחויבות לבוא ולעודד במשחקים, היא אומרת. "לילדים ולמאמן מאד חשוב שהמשפחות יבואו."

באחת התמונות שהגיעו לידי, אני רואה את הקבוצה של הפועל כפר סבא בסיום משחק נגד הפועל כפר קאסם. הילדים משתי הקבוצות  לוחצים ידיים. האם לדעתכם, המשחקים נגד קבוצות מיישובים ערביים תורמים לדו קיום בין יהודים לערבים? אני שואלת את עומר, המאמן, ואת דפנה, אמו של ארז. "למאמנים ניתנת כאן הזדמנות לפגוש מאמנים מהמגזר הערבי", אומר עומר. "במפגש בין שתי קבוצות ילדים שמשחקים זה מול זה, לא נוצרת כמעט אינטרקציה. לעומת זאת, יש אצלנו בקבוצה ילד ערבי מקלנסואה. איתו נוצר קשר. כשמשחקים באותה הקבוצה, נוצרים קשרים."

דפנה אומרת, שמרגש אותה לראות את ארז וחבריו משחקים מול קבוצה של ילדים מיישוב ערבי. "במיוחד בימים אלה, שיש בהם כל כך הרבה שנאה בין קבוצות באוכלוסיה. זה טוב שיש לילדים הזדמנות לעשות משהו משותף עם ילדים מרקע אחר. הייתי שמחה שהמפגשים האלה יהיו מנוצלים להיכרות יותר מעמיקה. לגבי הילד מקלנסואה, שנמצא בקבוצה, אני בטוחה שההיכרות הקרובה תורמת לקירוב לבבות."

אני חוזרת אל ארז, השחקן הצעיר בהפועל כפר סבא. דפנה, אימו, מראה לי דף במחברת שלו, שהוא חלק מעבודה שהילדים התבקשו להכין בזמנו על חג החנוכה. על השאלה "מאין בא האור לחייך" הוא ענה: "מהכדורגל".