הרהורים בעקבות ביקורים בגרמניה - ירמי לז'ה

שלוש פעמים ביקרתי בגרמניה בשנים האחרונות. שבוע בברלין בלווית זוגתי, שבוע עם בני בתערוכה בהנובר, ובפרייבורג עם חברי מקהלת "מעיין" במסגרת חילופי אירוח עם מקהלת "באך".

ביקור בגרמניה הוא חוויה מטלטלת לישראלים, ועל אחת כמה וכמה למי שחווה בביתו אווירת שואה.
אך כאשר נחתנו בברלין בבוקר שטוף שמש, קידמה את פנינו עיר צבעונית, שוקקת וחיננית, אדריכלות מדהימה פורצת אל השמים בזכוכית ופלדה, ציבור אדיב וחייכני ומשתף מידע, ואף לא צלב קרס אחד.

האם זו גרמניה שכה חששתי להציב את כף רגלי על אדמתה? האם אלו הן ציפיותיי גם כאשר אני עומד נדהם מול האנדרטה לזכר הנספים שבנו הגרמנים על שטח נדלני בגודל 19,000 מ"ר בליבה של ברלין, או כאשר עמדתי לרגלי בריכת המים הבנויה על פי קו המתאר של בית הכנסת העתיק לזכר יהודי העיירה שניספו, במרכזה של פרייבורג, עיירת הקייט המקסימה, שהזמן כאילו עמד שם מלכת? אין לי תשובות גם כאשר ראיתי את המפעל שכבש את ליבי - פרוייקט "אבני הנגף" שהגה האמן הגרמני גונטר דמניג. הרעיון שבסיסו הוא להחליף אבן מרצפת במדרכה מול ביתה של משפחה יהודית שנרדפה בידי הנאצים, בלבנת ברונזה, עליה חקוקים שמות הנספים ותאריך הפינוי. כיום מפוזרים בערי אירופה כ- 75000 אבני נגף.

אין לי ספק, לאחר שראיתי הרבה מן האתרים הללו, וביקרתי במוזיאונים ואתרי הנצחה אחרים לזכר השואה בגרמניה שחלקם עולה באיכותם, בהשקעה ובתחזוקה שלהם על רבים מן האתרים בארץ, נותרתי מבולבל מעוצמת החוויה. אני נוחת כאן, בראשי סיפורים ותמונות קשות, אך המציאות בשטח שונה, וטופחת על פנינו אם תרצו?!...לא יכולתי שלא לחבב את הצעירים הללו בני דור שלישי, עוטי משקפי מתכת כסופות, חיוך על שפתותיהם ואנגלית משובחת בפיהם, סבלנים ומופתעים, שאזרנו עוז להגיע מהיכן שהגענו, ועוזרים בכל דרך להתמצא בסבך הכרך הגדול. משיחות רבות שקיימתי עם מארחי ועם אחרים, למדתי שגם הממסד שינה פניו, גרמניה היום היא הרבה יותר דמוקרטית, ליברלית ופתוחה לכולם, ועושה ככל יכולתה להיות המבוגר האחראי של אירופה, אך הרגשות המעורבים והחשדנות שכה מאפיינת אותנו, נותרה עדיין. האם העם שמתוכו צמחו אנשים כמו באך וגטה מעמיד פנים? או שאנו עדים לרצון כן ואמיתי לכפר על מעשה זוועה שטרם ראתה האנושות מאז הבריאה.

וברגעים כאלה אני נזכר בדבריו של גנרל גרמני שאמר: העולם לא יסלח לנו עוד אלף שנה על מה שעוללנו.

הדברים שנכתבו כאן, הם על דעתי, ומתוך חוויות והתרשמות משלשת ביקורי בגרמניה, וידוע לי שיש חשיבה אחרת משלי.

בית הכנסת העתיק בפרייבורג שהגרמנים שרפו, ולצידו האנדרטה שהוקמה על ידי הגרמנים לזכרו

וזה מה שכתוב על האנדרטה:
"כאן ניצב בעבר בית הכנסת של הקהילה היהודית בפרייבורג, שנבנה בשנים 1869-1870. בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938 הועלה באש בית הכנסת  על ידי אנשי אס.אס (SS) מפרייבורג. אנשי אס.אה. (SA) חסמו את הגישה לאתר השריפה. מכבי האש שהגיעו למקום מנעו את התפשטות האש לבתים הסמוכים, אולם נאסר עליהם לכבות את השריפה בבית הכנסת הבוער. הרס בית הכנסת מסמל את המעבר משלילת זכויותיהם של היהודים ואפלייתם לרדיפתם ולשואה.

שחזור קווי הבנייה של בית הכנסת הישן בצורת מראת מים משמש זכר לתושבים שנרדפו, גורשו ונרצחו בזמן שלטון הנאצים (1933-1945), אשר נפלו קורבן למשטר הטרור והאלימות, במקום בו ניצב בית הכנסת בעבר.
גורלם מחייב אותנו להתגייס נגד אנטישמיות וגזענות, לפעול למען שלום וחירות, ולהגן על הערכים הללו באופן נחרץ.
מראת המים הינה אתר זיכרון. אנו מבקשים להתנהג באופן מכובד ההולם את אופיו של המקום".