ציונות במרוקו והשנים הראשונות בארץ, סיפורים מבית אבא - מאת: צביה טולדנו

הציונות והזיקה לארץ האבות הייתה קיימת בכל מקום בו התגוררו יהודים. במרוקו מערכת היחסים בין היהודים לערבים הייתה תמיד טובה והייתה מעורבות מלאה בכל תחומי החיים.

אבא שלי ז"ל, כבר בהיותו בן 17, הרגיש  שהציונות "בוערת" בו. פעילות הילדים בכל שעות היום סביב תלמוד תורה, לא הייתה לרוחו, ולכן החליט כצעד ראשון, שצריך להקים בית ספר עברי בעיר סאלה (נהר מפריד ממנה ומעיר הבירה רבאט), בו ילמדו בשפת הקודש. אבא קם ועשה מעשה. באותה תקופה הגיעו למרוקו פעילים ציוניים, כדי לעודד עלייה לארץ. אבא בקש וגם קיבל מהם חומרי לימוד.

כתה ב' במרוקו

ביחד עם אחיו, שהיה גדול ממנו, הלהיבו את בני הנוער, מצאו אורוות סוסים נטושה, ובמקומה החליטו להקים את בית הספר. כולם נרתמו בהתלהבות: ניקו, צבעו את האורווה, חילקו לכיתות, יצאו בפרסום חוצות וקבלו מהתושבים  כיסאות, ספסלים ולוחות עץ. הרבנים יצאו מגידרם:  "איך אתם מרחיקים את הילדים מלימוד תורה?" אבא הבטיח שהלימודים יהיו בבוקר ותלמוד תורה אחה"צ.

ביה"ס הפך למועדון קהילתי ציוני, והוקמה בו קבוצה בשם "מזרחה", שהייתה גוף מייצג של כל הקהילה. המקום הפך למועדון חברתי שאיגד סביבו את כל התושבים היהודיים.
מנהל ביה"ס דאג למפגשים סביב החגים היהודיים - הדלקת נרות חנוכה, הצגה סביב ספור "מגילת אסתר", והכי חשוב, לימוד שירים בעברית. וסיפורים על ארץ הקודש שמחכה לנו.
גם ללימודי החדר הייתה משמעות בהתקדמות הלמידה, כי כבר בגיל חמש למדו הילדים לזהות את אותיות הא' ב'. ביה"ס נתן חיזוק ומשמעות למילים שהילדים ידעו "לדקלם".

הקבוצה הציונית מזרחה

כשפרצה מלחמת העולם השנייה והכחדת היהודים ברחבי אירופה הייתה משימתו של המשטר הנאצי בגרמניה, לא רחק היום ותושבי מרוקו הערבים "הפכו עורם" והחלו להציק ליהודים. הראשון שנלכד ונכלא היה אבי שהוביל את המהפכה והוא אכן הוכר בארץ כ"אסיר ציון".

סוהר בבית הסוהר, שאימו עבדה אצל הורי, הדליף את דבר המאסר ועזר למשפחה לברוח לצרפת. מאוחר יותר אותו סוהר הצליח להבריח גם את אבי.

עלינו לארץ באוגוסט 1948. התאריך העברי היה "תשעה באב". אבי ראה בתאריך זה סימן לגאולה, וביטל את מנהגי האבלות שהיו נהוגים בביתנו.

מאחר שכולנו דברנו עברית (מצוחצחת למהדרין), אנשי העלייה נתנו לאבי תפקיד מכובד ביותר: מנהל המחלקה לקליטה עולים מצפון אפריקה. בתפקידו זה היה אבי מגיע לנמל חיפה, "מעמיס" את האנשים על משאיות ומפזר אותם להתיישבויות בארץ – ישובי התענך בצפון, דימונה, ירוחם, ונתיבות בדרום. הכעס וההתמרמרות של העולים היו רבים: "איפה ירושלים?" איפה "ארץ זבת חלב ודבש"? יש לנו רק אדמת טרשים וחולות.

הגעת עולים ממרוק

בכל שבת אבא לא היה אתנו. מונית הייתה מגיעה ואוספת אותו לשאת דברים בערבית מרוקאית, כשלצידו חברי ממשלת מפא"י הנבחרים באותה תקופה. לא אחת זרקו ביצים ועגבניות לעבר הבמה. התחושה הייתה קשה.
לימים, כשהעולים קבלו הסברים מניחים את הדעת על תנאים סוציאליים, על ההסתדרות, על התמיכה הרפואית שיקבלו – הרוחות החלו להרגע.

בכל מוצאי שבת הייתה לאבא ב"קול ישראל" פינה, בה הסביר בערבית מרוקאית את חוקי המדינה החדשה.
הזמן עבר, ואבא קבל בטקסים מרשימים אותות יקיר העיר מדימונה, חצור, בית שאן נתיבות ועוד...

ומי הרוויח? ביחוד אנו הילדים המוזרים, שידעו  עברית שונה - שנאקה היא בת זוגו של הגמל, ושחריט זה בעצם ארנק לנשים, ושעביט זה בכלל סיר לילה וכל זה למה? כי זאת העברית של הגמרא והמשנה.