עיצוב הזיכרון הקולקטיבי של חג הפסח - ד"ר אבי צפרוני

אירוע יציאת מצריים, אירוע מכונן בתולדות עם ישראל שאירע לפני כ-3300 שנה - מהווה אבן יסוד של הזהות והמורשת של העם. חגיגת הפסח מדי שנה בשנה - יש בה תזכורת מתמדת לאירוע שבו גובשה זהותו של עם ישראל , שקודם לכן היה ערב רב של עבדים.

המטרות של עיצוב הזיכרון הקולקטיבי:

א. יצירת חברה שוויונית המנוגדת לתרבות המצרית ההיררכית – המשעבדת:

עם ישראל חווה חיי עבדות והשפלה. זיכרון יציאת מצריים ידרבנו לעצב חברה שונה, המושתתת על שוויון, חופש, אחווה, ערבות הדדית וצדק חברתי. משום כך מקפידה התורה על היחס הראוי לחלשים בחברה: העבד, העני, הגר, היתום והאלמנה, ובהנמקה למצוות חוזר הפסוק:  "וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים". תפיסת העולם של התורה היא  שחוזקה של החברה יבוא לידי ביטוי בחיזוק החוליות החלשות שבה.

לכן בהגדת הפסח  בטקסט  " הא לחמא עניא" הכתוב בארמית (שפת הדיבור שרווחה לפני אלפיים שנה) - אנו מציגים את לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצריים  ומזמינים את כל הרעבים  והנצרכים להצטרף לסעודה. על רקע זה  לקראת הפסח  הערבות ההדדית באה לידי ביטוי במנהגים: "קמחא דפסחא" או " מעות חיטין" - תרומת כסף וחלוקת מצרכי מזון לנזקקים.

ב. השותפות בגורל של עם ישראל לדורותיו:

הסעודה המשפחתית בליל הסדר והטקס שנלווה אליה - נותנים ביטוי וסמל לתחושת הרציפות ההיסטורית והשותפות בגורל של עם ישראל. אחד המאפיינים של זהות לאומית הוא השותפות בגורל.

כל משפחה מתאגדת, מתלכדת  ומביעה הזדהות עם דור יוצאי מצריים על ידי ניסיון לחוות מחדש את האירוע שחוו  יוצאי מצריים באמצעות ליל הסדר, שבו קוראים את ההגדה ועורכים סעודה חגיגית משפחתית, הכוללת מאכלים  שמזכירים בצורה מוחשית את סיפור יציאת מצריים:

המצה: מסמלת את בצקם של אבותינו, שלא הספיק להחמיץ, מסמלת גם את לחם העוני שאכלו אבותינו העבדים במצריים.

הזרוע: כנגד קורבן הפסח שאכלו אבותינו בליל יציאתם ממצריים, וכן  זה מזכיר את הזרוע הנטויה, שבה הוציא ה' את אבותינו ממצריים.

החרוסת: כנגד הטיט - חומר הבנייה של אבותינו העבדים.

המרור: כנגד מרירות השעבוד.

הכרפס: מתאבן לקראת הסעודה החגיגית, מאפשר גם לשכך את הרעב, כדי שניתן יהיה לקרוא את הטקסטים מההגדה  עד לארוחה.

הביצה: כנגד קורבן החגיגה שהקריבו בבבית המקדש.
ארבע כוסות היין האדום:  כנגד ארבע לשונות גאולה:

"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצריים".

"והצלתי אתכם מעבודתם".

"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים".

"ולקחתי אתכם לי לעם".

ג. אזכור הברית שנכרתה בין העם לה':

יציאת מצריים הייתה אמצעי לכריתת הברית בין ה' לעם. הברית הגדירה את זהותו הדתית של העם.

הדיבר הראשון בעשרת הדיברות מציג את זהותו של האל דווקא בזיקה ליציאת מצריים ולא בזיקה לבריאת העולם: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים, מבית עבדים".(שמות כ, 2, דברים ה, 6)

בניגוד לבריתות בינלאומיות בעולם העתיק, שנכרתו בין השליטים, מייצגי  העמים, הרי שברית  ה' עם ישראל - נכרתה עם כל  העם: "ויקרא ( משה) באוזני העם ויאמרו: כל אשר דיבר ה' - נעשה ונשמע" (שמות כד, 7).

הברית מסמלת את הקשר האמיץ בין העם לה'. הנביאים תארו את מערכת היחסים בין העם לה' באמצעות הדימוי של קשר בין הבעל לאשת נעוריו.  כך הנביא ירמיהו אומר: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה" (ב, 2).

ד) ביטחון ותקווה שה' יושיע את העם בעת צרה:

אירוע יציאת מצריים מבליט שה' הושיע את העם מהשעבוד במצריים, עשה שפטים במצרים ובאליליהם לאחר שהביא עליהם את עשר המכות והוציא את העם  ממצריים בדרכו לארץ המובטחת. הזיכרון של האירוע ייטע  בעם ביטחון ותקווה שבעת צרה יושיעו ה', כפי שאירע בעבר.

ואכן מה שעודד את רוחו של העם בגלויות השונות ומנע ממנו לשקוע  בתהומות הייאוש הוא התקווה לגאולה, כפי שמודגש בנבואות הנחמה של הנביאים.

בהגדת  פסח אנו שרים את השיר: "והיא שעמדה", והכוונה שה' עמד בהבטחתו לישראל להוציאם ממצריים. על סמך זאת מביע השיר את האמונה המוצקה שה' יציל את עם ישראל ממזימות אויביו:   "… שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".

ה)  מחויבות העם לצניעות ולענווה:

סיפור יציאת מצריים מאיר את עינינו לראות: דע מאין באת. אנו צאצאי עבדים, ולכן עלינו להיזהר זהירות משנה שלא תדבק בנו ההתנהגות של  "עבד כי ימלוך". משה הזהיר על כך את העם פעמים רבות:  "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצריים, מבית עבדים… ואמרת בלבבך:  כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת כי ה', אלוהיך- הוא הנותן לך כוח לעשות חיל…" ( דברים ח, 14 - 18).

הדרישה לצניעות ולענווה מנוגדת לתרבות המצרית שהפגינה כוח פיזי במפעלי הבנייה, בסוסים ובמרכבות.

ו) "לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו:

( דברים כג, 8)  למרות הגזרות הקשות שהטילו המצרים על ישראל, מחנכת אותנו התורה לאמפתיה אפילו  כלפי המצרים, לא לשמוח לאידם, ברוח הפסוק במשלי: " בנפול אויבך - אל תשמח, וביכשלו - אל יגל לבך" (כד, 17).

ללא ספק, לזכותם של המצרים עמדה הכנסת האורחים שנהגו במשפחת יעקב, הודות לה זכו  צאצאי יעקב  לחיי רווחה למרות מעמדם כגרים וזרים.

עלינו לספר ביציאת מצריים, אך יחד עם זאת להוציא מלבנו את השנאה למצרים. רק כך נצא חופשיים, משוחררים מהשנאה בלב, שהיא רגש רעיל.  

המנהג בליל הסדר לטפטף מעט מהיין בעת אמירת עשר המכות - מכווון לכך שנמעט בהנאתנו משתיית  היין לאות הזדהות עם האובדן בקורבנות.

הזיכרון הקולקטיבי של יציאת מצריים מנוסח יפה במסכת פסחים (קטז, ע"ב) המובאת גם בהגדת פסח:

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו, כאילו הוא יצא ממצריים".