"ללכת עם ולהרגיש בלי בלי" - כך אומרת מלכי סטרוסקי מרמת גן על עבודת ההתנדבות - מאת: שושנה רשף

"על עבודתו של המתנדב אפשר לומר שהיא כמו "ללכת עם ולהרגיש בלי". מצד אחד הוא הולך עם הילד: עם מצבי רוחו, עם טרדותיו, רצונותיו. הוא מקשיב לו, שומע את רחשי ליבו, את קשייו, את אהבותיו. הוא נותן לו כתף להישען, יד תומכת, אוזן מקשיבה ולב אמפטי. מצד שני הוא גם "מרגיש בלי": בלי מחוייבות כובלת לחומר הלימודים בלבד, להספקים, לעבודות, למשמעת, לציונים, לישיבות מורים אינסופיות ולמפגשים עם הורים. וכשהולכים עם ומרגישים בלי, נשארת תחושת קלות ומשמעות וההנאה גדולה מאד. המתנדב הוא באמת "ידיד לחינוך". ידידותו עם הילדים באה מאהבה..."

את משמעות המשפט הזה הבנתי בשיחה עם מלכה סטרוסקי, או כפי שהיא וגם ואחרים קוראים לה - מלכי, והיא גם זאת שאחראית למשפט שבכותרת.

מלכי היא פנסיונרית זה שמונה שנים, וזה אחרי שלושים ושתיים שנות הוראה כמחנכת בחטיבת הביניים ובכיתות י-י"ב, וכן כמדריכה במערכת החינוך במשך שנים רבות במסגרות חינוכיות מגוונות.
התכנים בהם עסקה היו היסטוריה ואסטרטגיות למידה. "אין דבר משמעותי יותר מהוראה", היא אומרת, ומוסיפה  שבמהלך עבודתה כמורה, הייתה מוטרדת בראותה תלמידים בכישלונם, כשהיה ברור לה שהם אינטליגנטיים ואף  למעלה מכך. מה שהעסיק אותה היה, איך מתמודדים עם בעיות מסוג זה.
עם הזמן החלה לחשוב על פתרונות ולהתמקד בתלמידים  שאינם מגיעים להישגים.
בין המסקנות אליהן הגיעה היה הצורך והיכולת לאתר את הקשיים של אותם תלמידים, וכתוצאה מכך את האפשרויות לכוון אותם ללמוד ולנצל את כישוריהם, וזאת לפי סגנון הלמידה המתאים להם. בהמשך, מספרת מלכי, שדרך זו עזרה לה במהלך עבודתה כמורה וכמחנכת. וכך היא פועלת גם היום כמתנדבת ב"ידיד לחינוך".
מלכי מסבירה את קו  המחשבה שלה האומר, שכמו שאנחנו שונים כבני אדם בכל היבט בחיינו,  כך אנו שונים בקליטת מידע ובתהליכי עיבוד המידע. לכן, היא מתמקדת בזיהוי נקודות חוזק, ומלמדת את התלמידים, כיצד לזהות  וכיצד להגיע ללמידה מאותן נקודות חוזק שאותרו.

ביקשתי ממלכי שתספר לי על ההתנדבות שלה בעמותה.
עכשיו, היא עונה, אני  מתנדבת בבית הספר "רבין" ברמת גן, שהוא בית ספר חדש ומיוחד.
היא מספרת על הצוות החדש של המורים עם נכונות להשקיע, וכן על למידה רב תחומית המתקיימת שם, על קורסים להעשרה ויכולת התלמידים  לבחירה לפי תחום ההתעניינות שלהם.
"אני מגיעה לביה"ס יומיים בשבוע לשמונה שעות שבועיות ועובדת בקבוצות של שני תלמידים, במטרה להכשיר אותם ללמוד בכוחות עצמם.
מלכי אומרת שהיא  מחפשת למי להעניק ולהעביר את הידע שצברה מניסיון החיים ועבודה עם תלמידים.
"הפרויקט הזה חשוב לי, הייתי רוצה שיבואו  כמה שיותר מתנדבים. יש בהם צורך גדול" היא מסכמת.

ואני, שישבתי עם מלכי כשעתיים ושוחחנו כאילו היינו כבר חברות, רוצה לציין, שעבורי היה זה מפגש מרתק שגם למדתי ממנה..

*הדף המצורף שכתבה וניסחה לבקשתי "לכתוב כמה מילים", מטרתו, לדבריה, להביע את החשיבות, את הצורך  ואת רצונה שעוד אנשים יבואו להתנדב.

וזה מה שכותבת מלכי:

מהי התנדבות בשבילי

על עבודתו של המתנדב אפשר לומר שהיא כמו "ללכת עם ולהרגיש בלי".
מצד אחד הוא "הולך עם" הילד: עם מצבי רוחו, עם טרדותיו, רצונותיו. הוא מקשיב לו שומע את רחשי ליבו, את קשייו, את אהבותיו. הוא נותן לו כתף להשען ויד תומכת, אוזן מקשיבה  ולב אמפטי.

מצד שני הוא גם "מרגיש בלי": בלי מחויבות כובלת לחומר הלימודים בלבד, להספקים, לעבודות, למשמעת, לציונים, לישיבות מורים אינסופיות ולמפגשים עם הורים.

וכשהולכים עם ומרגישים בלי, נשארת תחושת קלות ומשמעות וההנאה גדולה מאוד. המתנדב הוא באמת ידיד לחינוך. ידידותו עם הילדים באה מאהבה, ממלאת את הלב בשמחה, במשמעות והיא אף נושאת פירות: ילדים סוערים נרגעים, נכשלים מצליחים, כועסים הופכים למחייכים יותר, לחברותיים יותר.
שעות ההתנדבות הן שעות של עונג ובחירה. המתנדב יכול לשחק עם הילד, ללמוד איתו, להקשיב לו, לשוחח איתו לשאול ולהשיב ואפילו לייעץ ככל שיתבקש.

אז האמנם ההתנדבות היא כמו "ללכת עם ולהרגיש בלי"?

האמנם אין בה מחוייבות?

ממש לא!

המחוייבות היא לנפש הילד, להיטיב את ימיו בביה"ס עפ"י צרכיו, ולכן היא עוסקת במהותו של קשר אנושי רב ערך. וכך יוצא המתנדב נתרם לא פחות משהוא תורם.
המתנדב פוגש את הילד שבתוכו, את חווית הגילוי של העולם, את החיוניות הצעירה ואפילו את רוח השטות והעליצות.
ילדינו בגרו נכדינו גדלו ואנו פנויים לצאת החוצה אל המעגל החברתי הרחב יותר שסביבנו, לתת מניסיון חיינו רב הערך לדור העתיד שיחיה בו.
אתם "הולכים עם ומרגישים בלי" וזו תחושה נפלאה של אהבה ומשמעות מתוך שמחה.