הגדת פסח שנכתבה במחנות על פי הזיכרונות מבית אבא - מאת: אסתר אבני

בימי מלחמת העולם השנייה השתדלו היהודים לקיים את מצוות הדת והטקסים כפי יכולתם ובהתאם למקום המגורים שלהם, בגיטו, במחנה ההשמדה, או במחנה המעבר.

הסיפור שלי הגיע אלי מאבי ז"ל, שהוברח בתחילת מלחמת העולם להולנד. משנכבשה הולנד על ידי הגרמנים, הועבר אבא שלי למחנה ווסטרבורק שהיה תחנת מעבר ליהודים שגורשו מהולנד למזרח אירופה. אבא הועבר לשם על ידי ההולנדים בהוראת הגרמנים, והיה חלק מקבוצת בני נוער ששהתה במקום.

הגיע חג הפסח ולא הייתה להם הגדה בנמצא. אבא יחד עם אליעזר דאסברג, שהיה מדריכו, החליטו לתכנן יחד איך תיראה ותכתב ההגדה באמצעים הדלים שעמדו לרשותם וללא שום דוגמא לנגד עיניהם, שיוכלו לכתוב על פיה. הם תכננו שההגדה תיכתב על פי מה שזכרו מבית אבא, אבל אז, נפרדו דרכיהם ואבא הועבר למחנה ברגן בלזן. מאז, במשך כל זמן המלחמה לא שמע אבא על אליעזר ומה עלה בגורלו. אבא שרד את המלחמה ועלה לארץ. ואז, יום אחד הוא פגש כאן את אליעזר, שניצל אף הוא. אליעזר סיפר לו שבנדודיו במהלך המלחמה, הוא הגיע למחנה המעבר וורצאך ושם כתב את ההגדה על פי מה שתיכננו הוא ואבא. אליעזר הראה לאבא את ההגדה שנכתבה בעיפרון על גבי פנקס קטן. אבא צילם את ההגדה, ומאז היא הייתה תמיד לצידו מידי ליל סדר שערך לאורך השנים במשפחתנו.

בהקדמה לספר שהוציא אליעזר דאסברג, הוא כותב כך:

בערב ראש השנה 1943 הוציאו הנאצים את משפחתנו מדירתנו באמשטרדם ושלחו אותנו למחנה "ווסטאבורק". ב-15.3.44 שלחו אותנו כמשפחה ביחד עם אמא למחנה הריכוז "ברגן בלזן". שם היינו עד התחלת שנת 1945, כאשר נתקבל לפתע צו לשלוח אותנו יחד עם קבוצת בעלי דרכונים של ארצות דרום אמריקה לשם לחילופין דרך שוויצריה. סמוך לגבול שוויצריה הוחזרו חלק מבני הקבוצה למחנה, ורק אחרי סיבובים אחדים הגענו סוף סוף למחנה מעבר "וורצאך" בדרום גרמניה.

במחנה זה ישבנו וכשהגיע פסח בשנת 1945 רצינו לחוג את החג. למזלנו התאפשר לנו לקנות "קמח מן השוק" בכדי שנוכל לאפות מצות, וזאת כנגד החלפת דברי מזון שקיבלנו בחבילות מ"הצלב האדום" בשווייצריה. כך ארגנו ליל סדר עבור כל הקבוצה. אבל חסרה לנו הגדה של פסח. לכן ישבתי וכתבתי בעזרתו של חבר את נוסח ההגדה בפנקס כיס קטן שהיה לי, נעזרתי במקורות: חומש, משנה וסידור, אבל הרבה מהזיכרון והחוויות של העבר.

ספר הכיס הישן היה מונח על שולחננו בכל ליל סדר במשך עשרים שנה לאות ולזיכרון על כל מה שעבר עלינו במלחמה, אבל מכיוון שהפנקס בלה וכתב היד בעפרון דהה, ערכתי צלום מהפנקס – ההגדה, עבור כל אחד מבני המשפחה שעבר עמנו את הדרך הקשה והיה עד לכל מה שארע לנו.

הרבה ממשפחתנו נהרגו במחנות אלו "ויהא זכרם ברוך". אנחנו עם אמא וכל בני המשפחה ניצלנו בדרך נס והרבה ממשפטי ההגדה קבלו אצלנו משמעות ממשית וערך מוחשי "ולפיכך אנחנו חייבים להודות" – נאמר בהגדה, אבל אנו יכולים לקחת בהשוואה את מה שעבר עלינו לכל הנוסח הכתוב בהגדה עד למילה האחרונה כחלק המסמל את חיינו.

ספר זה צריך להיות זיכרון נצח עבורנו ועבור כל בני משפחתנו שיבואו אחרינו "ויחיו כבני חורין בארעה דישראל", בכדי שיוכלו לקיים מסורת המשפחה לדורי דורות.