"הילדים אוהבים את המסגרת הביתית, הכל נינוח יותר, נעשה ברכות וברוגע" – ראיון עם אמא שילדיה לומדים בחינוך ביתי, מאת: יפה חכמון סויסה

חינוך ביתי הוא חינוך שניתן בבית התלמיד, בדרך כלל על-ידי משפחתו, ולא באמצעות מוסדות חינוך פורמליים. ההשקפה של אוהדי החינוך הזה היא, שלכל הורה קיימת האפשרות לחנך את ילדיו במסגרת חינוך ביתי, ושההורים עצמם הם שצריכים להיות אחראים לחינוך הילדים בלי למסור את האחריות לידי החברה או המדינה ואף לא בידי בית ספר פרטי. הורים המעוניינים להעניק לילדם חינוך כזה, נדרשים לעמוד במספר תנאים, והם צריכים להגיש בקשה מיוחדת למשרד החינוך ולקבל אישור לפטור מחוק לימוד חובה, כדי שיוכלו לחנך את ילדיהם בבית.

נפגשתי עם עינת דורפן–ביטון מבאר שבע, שבחרה יחד עם משפחתה להעניק לילדים חינוך ביתי. עיסוקה של עינת נקרא ריחוף בצלילים. היא מספרת שבאמצעות ערסול יחודי, המדמה חוויה רחמית ומשרה רוגע, היא מלווה תהליכים רגשיים. היא גם מנחה קבוצת מחוללות, שהיא לדבריה, "מעגל נשים מתחום הרוח – מפגש של אחת לחודש לתנועה, מגע, מדיטציה ושיתוף מלב אל לב".

בקשתי מעינת לספר לי על החינוך הביתי ואיך הגיעה לרעיון

"במסגרת החינוך הביתי, כשהתלמיד לומד בבית, ההורים הם אלה האחראים ללימוד ולפקוח. כל הורה בחינוך הביתי תורם ללימוד הילדים בתחום בו הוא בקיא. גם הסבים והסבתות מגיעים אחת לשבוע ועוזרים. אם מתעורר צורך לעסוק בנושאים בהם בני המשפחה אינם בקיאים, מגייסים גם מורים פרטיים. אנו מלמדים את מקצועות הליבה ומוסיפים תכנים ע"פ נטיית הילדים.

ידעתי על סגנון הלמידה הזה שנים. אני לא ממש זוכרת באיזו נקודה נחשפתי אליו ממש, אבל הנושא עלה בשיחות עם חברים ובמסגרות שונות. התפיסה של למידה זו היא, שיש חיים מחוץ למערכת הפורמלית.

מגיל צעיר היו לי דעות מסוימות לגבי מערכת החינוך. מבחינת השקפתי, אין הלימה בין מה שקורה בבית ובבית הספר. כילדה חוויתי קושי בבית הספר. לבני היו בעיות בקריאה, נגרם לו נזק ובטחונו העצמי נפגע מאוד. שיטת החינוך הביתי היא הדבר שענה על הצרכים מבחינתנו. כפי שהזכרתי, אנו מלמדים עברית, קריאה, כתיבה, אנגלית וחשבון. יחד עם זה יש לימודי העשרה. במקור הייתה לי פנטזיה לייסד חינוך קהילתי. איכשהו זה ירד מהפרק. מזה זמן רב האופציה של החינוך הביתי התגלגלה בראשנו. ברגע שהתנאים הבשילו, יצאנו לדרך".

מעבר לחינוך וללימוד, בית הספר מספק מסגרת חברתית – חוגים, טיולים, ערבי כתה ועוד. האם דברים אלה באים לידי ביטוי  בחינוך הביתי?

"אחת לשבוע בבוקר, אנו מבלים יחד עם עוד משפחות מהחינוך הביתי. נוצרת תחושת שייכות. ילדים בגילאים שונים משחקים יחד. הילדים  הולכים לחוגים אותם הם בחרו, בחגים אנו ביחד עם החברים מהחינוך הביתי. הילדים גם הולכים לתנועות נוער. ערכנו מסיבת סיום עם ספרונים המשקפים את העשייה שלנו. הצטרפו אלינו גם ילדים בתקופת הקורונה, בעקבות השיבושים הרבים שהתרחשו בין השאר במערכת החינוך. הם השתלבו היטב מבחינה חברתית".

האם היו חילוקי דעות במשפחה שלכם לגבי ההחלטה הזו? לא היו חששות?

"הרעיון היה שלי, והיה גם רצון של הילדים הקטנים לעבור למסגרת זו. אישי די חשש. זו בכל זאת אחריות ולוגיסטיקה לא פשוטה מכל הבחינות. בסופו של דבר הוא זרם איתי. הילדים אוהבים את המסגרת הביתית, הכל נינוח יותר, נעשה ברכות וברוגע, אין לחץ להתעורר בבוקר, הילדים עטופים. הבן הגדול  שלנו רצה בכל זאת ללכת לבית הספר. כיבדנו את החלטתו.

הפחיד אותנו מאוד עניין האחריות המלאה. עלינו לדאוג לכל. מצד שני משהו באימהות שלי בא לידי ביטוי בייתר שאת. אני מרגישה אם מלאה, אבל היה קשה לקבל הכרה מהסביבה. הסביבה לא ממש קיבלה את הצעד הזה, והיו תלונות בעיקר מצד הסבתות והסבים משני הצדדים. לא היה מקובל עליהם שהנכדים שלהם לא ילמדו בבית ספר, אך ככל שנחשפו וראו כמה טוב לילדים ושהם מתקדמים, השתלבו גם הם, ועכשיו הם חלק בלתי נפרד מהמערכת. מדי שבוע הם מתייצבים. אני הצלחתי לרפא את הקושי של בני בקריאה. בית הספר במקרה הזה גרם לו נזק. עכשיו הוא למד שניתן להתגבר גם על דברים קשים. אנחנו מתקדמים בהתאם לבשלות הילד.

בקטע החברתי זו הערכות לא פשוטה. הבית מעולם לא ריק לטוב ולרע, למעט השעות בהן הילדים בחוגים. אין לי את עצמי בבית, רק בסטודיו שלי אני עם עצמי. תמיד מקנן חשש שאולי טעיתי באיזה אופן. נבון שבסה"כ אין שלמות בשום דבר. אך היתרונות עולים בהרבה על החסרונות.

מה לגבי תעודות פורמאליות?

האישורים שאנו מקבלים לקיים לימודים בבית, מהווים גם אישור למידה, מעין תעודה. באשר לבחינות בגרות, פותחים תיק במשרד החינוך, ניגשים לבחינות ומקבלים תעודות.

לפני ימים אחדים התפרסמה בעיתון "הארץ" הידיעה, כי "מספר הבקשות למשרד החינוך למעבר לחינוך ביתי עלה פי ארבעה בתוך עשור" - לקריאת הכתבה נא לחצו כאן

על הסטוריה וחוק החינוך הביתי - לקריאת הכתבה נא לחצו כאן