פסח – יציאת מצרים, נדודים וכיבושים – לא רק אנחנו, גם בעלי חיים וצמחים - מאת: הניה ודוד קמיר

עוד זווית ראייה, הפעם של הטבע

חג הפסח קשור בתודעתנו לאירועים שעיצבו את העם העברי. העבדות, יציאת מצריים, המצות, הנדודים במדבר, כיבוש הארץ. אלה ועוד הפכו לסיפור מרתק שהפך השראה לא רק לנו אלא לתרבות העולמית כולה.

אנו כאנשי טבע שאלנו את עצמנו, האם ניתן למצוא בטבע סיפורים דומים על בעלי חיים וצמחים? בשורות אלה נערוך היכרות עם שני בעלי חיים שנדדו וכבשו שטחי מחייה חדשים. שתי דוגמאות מתוך רבות אחרות.

חוטית נודדת

נתחיל את הסיפור בבעל חיים שאנו חוששים וסולדים ממנו - סיפור שיש בו קשר לים סוף, עבודת פרך וכיבוש מקומות חדשים (בשכנות לנו). בקיצור, סיפור לפסח.
הסיפור מתחיל לפני כ- 160 שנה, כשמהנדס צרפתי בשם פרדיננד דה לספס קיבל על עצמו לכרות תעלה, שתקשר את ים סוף לים התיכון. כריית התעלה הייתה מבצע הנדסי כביר, שהיה קשור בעבודת פרך (הפעם של המצרים). כמיליון וחצי פועלים עסקו בעבודת פרך זו וכ – 125 אלף מתוכם מתו במהלך העבודה. ב - 1869 נחנכה התעלה ברוב פאר והדר. לספס זכה לתהילת עולם. וורדי חיבר אופרה לכבוד האירוע. ספינות החלו לעבור בתעלה.

אך היו גם אחרים, שללא טקסים וללא פאר והדר חצו את התעלה ועברו מים סוף לים התיכון. אלה היו בעלי חיים וצמחים שניצלו את הגשר הימי, שניתן להם. תחילה הייתה ההגירה מהוססת ואיטית, אך עם הזמן הלכה והתרחבה ואף זכתה לשם: הגירה לספסית (על שמו של פרדיננד דה לספס). מבין כל מיני המהגרים שכבשו להם אזורי מחייה במזרח הים התיכון (כ- 300 מינים), נתעכב על אחת המוכרת לנו ביותר, שנואת נפשנו המדוזה הקרויה חוטית נודדת. הפלישה הגדולה של החוטית החלה רק 107 שנים לאחר פתיחת תעלת סואץ בשנת 1976 אך מאז כל שנה בקיץ היא פוקדת בהמוניה את חופינו, צורבת את המתקרבים אליה ושומר נפשו ירחק ממנה. לא אתאר את אורח חייה של החוטית, אך כאשר ניתקל בקיץ בנחילי בעל חיים דוחה זה, נזכור את הדמיון בינה לבינינו: עבודת פרך, ים סוף, נדידה וכיבוש ארץ חדשה.

צופית

בין הנודדים וכובשי שטחי מחייה חדשים יש גם כאלה, החביבים עלינו. לא אחת כאשר אנו מביטים אל החצר, צדה את עינינו ציפור קטנה, אחת הקטנות ביותר בארץ (רק הפשוש מתחרה בה על התואר הציפור הקטנה ביותר). הזכר הוא בעל צבעים עזים ומבריקים (ירוק וכחול). היא מרפרפת ליד פרח, מכניסה את מקורה הארוך והמעוקל אל הפרח ושותה צוף להנאתה. יש חובבים המגדילים לעשות, ומפזרים בגינה מתקנים קטנים המכילים תמיסת סוכר. אלה מושכים את הצופיות ומאפשרים להנות מהן.

לפני כמאה שנים לא היו הצופיות נפוצות בארץ. הזואולוג אהרוני, חי ופעל בארץ במחצית הראשונה של המאה ה-20, מתאר בספרו, "זיכרונות זואולוג עברי", את מסעותיו בעקבות הצופית (אהרוני קרא לה יונק דבש). כדי לראות צופיות, הוא נאלץ להרחיק במסעותיו עד בקעת הירדן. באותן שנים, מעטים בלבד זכו לראות צופיות. עם השנים כאשר הגינון התפשט, הגיעו ארצה גם פרחים שהצופית מוצאת בהם עניין. כתוצאה מכך הלכו והתרחבו תחומי המחייה של הצופית, וכיום להנאתנו אין היא מהווה עוד ציפור נדירה, והפכה לתושבת קבע רצויה בגינות ובחצרות ביתנו.  
בימים אלה, עונת האביב, כאשר הפריחה בעיצומה, ניתן לראות את הצופית מרפרפת מפרח לפרח ומקשטת את הסביבה בצבעיה ובציוציה.

עתה, כאשר נשב בליל הסדר ונהרהר בנדודי בני ושראל ובהתנחלות בארץ ישראל, נזכור שאנו לא היחידים בעולם. האדם הוא חלק מהטבע, חלק שמשפיע ומושפע, לטוב ולרע.