"להפוך את המקום לקצת יותר טוב" – ראיון עם נמרוד אקרמן, מנכ"ל "ידיד לחינוך", לרגל פרישתו מהתפקיד - השתתפו בהכנת הכתבה: רחלי פוקס משקובסקי, רני רוגל, אסתר אבני וריקה שפרינצק

באחד מימי חודש פברואר התכנסנו ארבעה חברים מצוות התקשורת של "ידיד לחינוך" סביב שולחנו של נמרוד אקרמן במשרדי העמותה. ביקשנו לראיין אותו לרגל פרישתו לאחר 15 שנה בהן שימש כמנכ"ל החל מהיום הראשון להיווסדה של "ידיד לחינוך" ועד עתה.

הראיון התקיים באווירה נעימה, שהתגלו בה צדדים פחות מוכרים של נמרוד ותובנות של מי שמסתכל על הדברים במבט על, המשקיף על עמותה שנולדה, צמחה והתפתחה, ויוצאת עכשיו ממשבר הקורונה.

נמרוד, נתחיל מההתחלה. היית בין מייסדי "ידיד לחינוך", יחד עם דינה בנקלר ז"ל ומשה רביב יבדל"א – שניהם היו כבר אז גמלאים, ואתה כבן שלושים ושתיים. מה הביא איש צעיר לעסוק בתחום שקשור לגמלאים?

בפעם הראשונה שעלה הרעיון, הייתי נשוי שנתיים ללא ילדים. עבדתי אז במשרד פרסום גדול כתקציבאי. זה היה התפקיד הראשון שלי בעולם "הגדולים", כשלפניו עסקתי בעבודות למימון לימודי באוניברסיטה בחוג למדעי המדינה. התלבטתי אם להתפתח במשרד הפרסום או בחוץ, כשנודע לי מחברה על התפקיד. היה מדובר ביוזמה של 'יד הנדיב' להפנות גמלאים לעבוד עם תלמידים. הבנתי ש'יד הנדיב' היא מושג בולט בעולם הפעילות הפילנטרופית, וידעתי שהפעילות שם הינה פריבילגיה במובן של הכוח הכלכלי, מפני שאין צורך לעסוק בגיוס כספים. ראיתי בכך הזדמנות. ידעתי שהם עוסקים רק בדברים גדולים, וזה אתגר אותי. נפגשתי עם משה רביב, לימים יו"ר 'ידיד לחינוך', שהלהיב אותי בהצגת הפער בין הפוטנציאל הגדול לאי-העשייה בתחום. הקישור בין גמלאים לחינוך דיבר אלי, בזמנים אלה בהם יש דור חדש של גמלאים וזקנה פעילה.

משה רביב גם כבש אותי בקסמו כאיש משרד החוץ, שחזר לארץ מפעילות ארוכת שנים בעולם. דובר על פיילוט תלת שנתי ברמה הארצית. רביב אמר שב 'יד הנדיב' יודעים להקצות כסף, אבל אין להם זרוע ביצועית. שמחתי להזדמנות לעבוד בעולם החינוך, ולא הרתיע אותי לעבוד עם גמלאים.

זה לא מובן מאליו...

ראיתי את התפקיד כבר-ביצוע, וידעתי שהאתגר יהיה לשכנע מנהלים וגורמים אחרים במערכת החינוך. משה הציג אותי בפני דינה בנקלר ז"ל, בעלת עבר חינוכי מפואר – הקמה וניהול של שני בתי ספר בתל אביב: ביה"ס כפיר וביה"ס לטבע. בהתחלה לא הייתי בטוח שיתאים לי לעבוד איתה, אבל עם דינה לא היה זמן להתלבט. הייתה לה גישה עניינית של רק לעשות ולעשות. לכאורה גישתה הייתה מנוגדת לזו של 'יד הנדיב', אבל לא ממש. אותם הדאיגה הידרדרות תלמידי ישראל במבחנים בין-לאומיים במתמטיקה, ולנגד עיניהם ראו גמלאים מהאקדמיה, שיירתמו להתנדבות בכדי להעלות את רמת החינוך.

 אבל זה לא היעד שהוצג לנו כשהצטרפנו ל'ידיד לחינוך'

נכון. דינה הייתה מוטרדת מהתגברות האלימות המילולית והאלימות בפועל בחצרות בתי הספר. היא חשבה שהבאת גמלאים לבתי ספר תשפר את השיח ותפחית את האלימות מעצם נוכחותם.
בהתחלה לא היה לי ברור אילו ערכים אני מקדם, אבל דינה אמרה שאין כאן סתירה אלא השלמה. אפשר לקדם הכל. זה עזר לי לתרגם את הדברים לפורמט ולפעילות של "ידיד לחינוך". עשינו מספר דברים אמיצים, שידענו שנשלם עבורם מחיר. כשהתחלנו לבנות את פורמט הפעילות, החלטנו על דרישת סף של הגעה ליום לימודים בשבוע ושהייה בבית הספר במשך ארבע שעות; בוקר אחד מלא. זה לא היה מובן מאליו. עד היום יש ארגונים אחרים שאומרים למתנדבים: בואו להעביר שיעור. אנחנו רצינו שהמתנדבים ישהו בבית הספר יום שלם בכיתות עם תלמידים ומורים, ובחצרות. ידענו גם שאנחנו נשקיע הרבה במתנדבים, ולכן הייתה נדרשת מחויבות המתנדבים לארבע שעות בשבוע. מבחינת בית ספר, המשמעות של מתנדב שמגיע ליום לימודים, שונה מזו של מתנדב שבא להעביר שיעור אחד. בפועל, חלק מהמתנדבים נשארים חמש ושש שעות, וחלק מהם מגיע ליום נוסף.

לא היה לי קשה לדמיין את האינטראקציה בין תלמיד לגמלאי, זקן השבט. אבל חשבתי על כך שמתנדבים גמלאים אינם יכולים לעשות את כל מה שקשור בעבודה של העמותה: גם להקים, גם לטפל ולהרחיב את העשייה בקבוצות הפעילות העירוניות. מדובר בהמון פעילות, כולל פעילות כלכלית. איך נמצא מתנדבים שיעשו זאת?

להפתעתי מצאנו שבע רכזות ראשונות לפיילוט. חשבנו שיתאימו בעיקר נשים יוצאות מערכת החינוך. הרכזות הראשונות ברחבי הארץ היו עבורי התנסות ראשונית. לא ידעתי איך לתרגם לאותן גמלאיות את התפוקות הדרושות בשטח, והן "עשו לי בית ספר" – כל אחת בסגנון שלה. בשנת העבודה הראשונה, לפחות, היה צורך להגדיר כל הזמן תחומים וגבולות. הרכזות השתלטו על המשימות באופן מלא תוך הבאת ניסיון חייהן לעבודה.

האם העובדה שהיית אדם צעיר יצרה לפעמים התנגדויות או אי הבנות?

לא הרגשתי כך. הייתי בן 32, מ"פ בסיירת בעברי; בכל זאת הבאתי איתי דבר או שניים. אני חושב שעם זה ועם הידע שלי ממשרד הפרסום, היה לי יתרון. האתגר היה הגבולות – האם אני יכול להתקשר בצהריים? הן בכל אופן התקשרו אלי באחת עשרה בלילה – "אני יכולה להפריע?" הבנתי שהן בתפקיד 24/7.

לימים ראיינתי חלק מהרכזות על מנת להבין מה מקור המוטיבציה שלהן, ומצאתי שהן אמנם עובדות מאוד קשה, אבל שומעות תודה והערכה גם מצוותי הוראה ומנהלות, וגם מהגמלאים המתנדבים. בארץ יש בעיה: גמלאים נתפסים כלא יצרנים, כביכול מבקשים מהם "לא להפריע". התפקיד שאנחנו מציעים לרכזות נותן משמעות, זה ממלא אותן בסיפוק, ומכאן המוטיבציה לעבוד בהתנדבות בהיקף כל כך גדול, כחצי משרה. זה בהחלט גם ראוי להערכה.

האם אתה מוצא הבדלים בין המתנדבים בתחילת פעילות ידיד לחינוך, לפני כ15 שנים לבין אלה של ימינו?

ההבדל הוא בשוליים, לא במהות. למתנדבים החדשים יש אולי מודעות גבוהה יותר למושג התנדבות, ולאינטרס שלהם להיות פעילים. אולי בתחילה היינו צריכים להשקיע יותר ב"למה להתנדב" ו"למה שלא ישלמו לנו", והיום מבינים שהתנדבות בבית ספר היא לגיטימית לגמרי, וכי התנדבות משאירה את הגמלאי פעיל. אבל כל ההבדלים האלה הם רק בשוליים.

האם לדעתך שנות הקורונה שינו את יעדי העמותה ומטרותיה לשנים הבאות? אם כן, במה?

הקורונה הרחיבה את משימותינו ולא שינתה, כי במהות מקדמים שתי מטרות: סיוע למערכת החינוך, ותרומה לאיכות חיי הגמלאי. הקורונה חייבה אותנו לפעול בצורות שונות מהמודל הקלאסי של גמלאי שבא לבית ספר.

היום, שנתיים אחרי, ברור לכולם שיש לנו תלמידים "פצועי קורונה" ומערכת חינוך "פצועת קורונה". התחום הרך של לדבר, להכיל תלמידים, ולהבין את הצדדים הרכים, מי יותר מתאים לכך מאשר שלושה-ארבעה גמלאים בכיתה, שיעזרו לסייע בשיקום מערכת החינוך. זה נדרש יותר מאי פעם.

הקורונה הראתה לנו איך אפשר להביא את ניסיון החיים של הגמלאים למערכת החינוך גם בלמידה מרחוק. הצעד הראשון התחיל ממש לפני הקורונה, ומופעל גם היום, כשפעם בשבוע מתקשרת מתנדבת לתלמידת תיכון ערביה (מתנדב לתלמיד) לשיחה, שמטרתה שיפור היכולת שלהם לנהל שיחה בעברית. ללא עברית טובה הם לא מצליחים להשתלב בלימודים ובתעסוקה. זה אינטרס לאומי של ישראל.

הלימודים מרחוק הם בשורה מרגשת, שאנחנו יכולים להציע גם לגמלאים בעלי מגבלות רפואיות להתנדב ולחוות את חוויית ההתנדבות. הלימודים מרחוק קשורים גם למושג 'פריפריה'. קל יחסית לפתוח קבוצה בתל אביב, אבל לא בירוחם או באילת. האמצעים הדיגיטליים, שהתפתחו בעקבות הקורונה, מאפשרים לפתוח הזדמנויות לתלמידים מרוחקים עם מיטב הכוחות המדעיים והלימודיים. את זה אנו עושים במסגרת פרויקט ח"ץ (חוקרים צעירים) לתלמידי תיכון, שילך ויגדל. אנחנו יכולים להביא להם כך מדענים בהרצאות העשרה, או תרגול באנגלית לפני בחינת בגרות בעל פה.

מהו ההישג שגרם לך לסיפוק הרב ביותר בתפקידך?

המגזר השלישי הינו מחויב המציאות כהשלמה למגזר הפרטי הפועל למטרת רווח, ולמגזר הציבורי ממשלתי המספק שירותים שגורם פרטי אינו יכול לספקם (צבא, רווחה ועוד). מגזר זה פועל לרוב באמצעות עמותות, שאינן משיאות רווחים למשתתפים. אז מה אם כן המוטיבציה לפעול במסגרתו? לדעתי זהו הרצון לשנות מציאות. עמותות צריכות להיבחן במונחי תאוריית השינוי – מה ואיך עמותה רוצה לשנות ביחס לנקודת הפתיחה שלה?

כששואלים אותי האם שינינו במשהו את המציאות, התשובה היא כן! התחלנו ללא גמלאים במערכת החינוך, ולא היה גוף שעודד התנדבות בה. עמותת 'ידיד לחינוך' לקחה על עצמה לשנות את מערכת החינוך בקשר עם גמלאי הקהילה, ועשתה זאת.

היום יש במשרד החינוך יחידה שאחראית על תומכי הוראה – גמלאים וגם סטודנטים, הפועלים ללא שכר. סטודנטים מתנדבים בדרך כלל לשנה אחת כדי לקבל מלגה, וגמלאים מתמידים לאורך זמן. במשרד החינוך מבינים היום שזה הכרחי. אותו תהליך צריך לעשות עם משרד הרווחה, משרד הבריאות והמשרד לשוויון חברתי, ולאפשר התנדבות מסודרת.

כל שנה נוספים שבעים אלף גמלאיות וגמלאים, וגובר העיסוק בזקנה פעילה, שידוע ומוכח כי היא דוחקת הזדקנות ומעלה את רמת האושר. לכן חשוב כל כך לטפח את ההתנדבות.

עוד הישג משמעותי שאני גאה בו: בשנה שלפני הקורונה, במפגש סוף שנה ביולי 2019, הארגון היה בשיא פעילותו. אחד המדדים הוא שבשנתיים שקדמו, הצטרפו בכל שנה מעל אלף גמלאים – זה אומר שהארגון היה מסוגל לקלוט, להדריך ולשבץ יותר מאלף מתנדבים בשנה!

אילו היית נשאר וממשיך בתפקידך, מה היית עושה בנוסף?

הרשימה של דברים שלא הספקתי להוציא לפועל ארוכה. אתן שתי דוגמאות: פוטנציאל הסיוע של הגמלאים הוא מאד גדול – כשמחנכת מקבלת ילדי כיתה א', צריך להיות מובן מאליו, שלצידה יהיה צוות של שלושה-ארבעה גמלאים, שילוו אותה בשנתיים של א'-ב'. כך למחנכת "יצמחו כנפיים", והיא תהיה מנהלת צוות. הגמלאים יהפכו כך למומחים למעבר מהגן ליסודי.

ועוד משהו שחשבתי עליו: אוטובוס גמלאים – באזורים בהם יש עשרות או מאות גמלאים, אפשר לשלוח ביום מסוים בבת אחת חמישים מתנדבים, שיגיעו ליום שלם של תגבור במתמטיקה, כך גם עם דוברי אנגלית כדי לעשות זאת בתחום השפה.

אשר למודל הכלכלי – הוא זקוק לעדכון. אין קיימות למודל של ארגון שמתקיים שנה אחרי שנה מתרומות בלבד, ולא מתקציב מדינה או רשויות מקומיות. הפעלת גמלאים עולה כסף – צריך לעדכן למודל המכוסה על ידי הנהנים מהפרויקטים, בראש ובראשונה ראשי הערים, כאשר גם העיר מועצמת וגם האזרחים הוותיקים מרוצים. נדרשת השתתפות בעלויות. נכון להיום השתתפות ראשי הערים זניחה ביחס לעלויות הפרויקט. נכון שמשרד החינוך תורם, אך לא מספיק.

לסיום, יש משהו שתרצה לומר, ולא שאלנו אותך?

כן. למרות שאנחנו מסכמים חמש עשרה שנים עם הצלחות לא מבוטלות, עתיד הארגון והתרחבותו עדיין לפניו. ארבעת אלפים מתנדבים פעילים שהיו ב'ידיד לחינוך' לפני הקורונה, שווים חצי מיליון שעות הוראה לשנה. זה לא מבוטל, אבל אפשר יותר.
וחשוב לי לומר, שאת כל הפעילות עשיתי עם צוות מסור: הצוות הניהולי, העובדים והמתנדבים. אני עטוף באנשים נפלאים. אני מאחל לעצמי למצוא תפקיד שיהיו בו אותן רמות שליחות ואתגר כפי שהיו לי ב'ידיד לחינוך', תפקיד שיזמן לי אפשרויות להפוך את המקום בו אנו חיים לקצת יותר טוב.