חוויה שלא התכוננתי אליה - מאת: שרה רוטקופ הרמתי

בדרך כלל הייתי יושבת עם ילד בכתה ג' (שהכרתי עוד משנה קודמת) ומסייעת לו בקריאה. והנה הגעתי יום אחד ומצאתי שהכתה ריקה. ניגשתי לכתה הסמוכה, כדי לברר היכן נמצאים הילדים. אבל המורה פנתה אלי, ושאלה, "האם את מוכנה לשוחח עם אחד התלמידים שלי? הילד מקלל את ילדי הכתה ומכה אותם". הסכמתי. הילד ואני ישבנו יחד במסדרון. שוחחנו מעט, ואני הצעתי: אתה יודע, יהיה לנו נחמד, אם נכתוב ביחד שיר, מה דעתך? כתבנו שיר נחמד על ציפורים.

ואז, בלי קשר, שאלתי אותו בזהירות: האם אתה מרביץ? מה קורה? ו...לפני שהמשכנו לדבר, אמרתי: אתה יודע מה? בוא ונכתוב על זה שיר. שיר? כן, הוא הסכים. ישבנו (שלושת רבעי שעה) וכתבנו וכתבנו. משפטים שאמר הילד הפכו לשיר.

הוא חזר לכתה בחיוך, בהנאה. גם אני נהניתי. הבאנו את השיר למורה, שהתרגשה מאד. צילמתי את מה שכתבנו. באתי הביתה, קראתי שוב את מה שכתוב (איך לא?), שיפצתי ממש מעט והוספתי איור קטנטן.

האמת, הייתי בטוחה שנמשיך בשבוע הבא, אך הודיעו שכל המורים המתנדבים לא יגיעו לבתי הספר בגלל הקורונה, אז נמתין.....

והנה השיר: