מחשבות ובעיקר זיכרונות עם שנת הלימודים שבפתח - מאת: שושנה רשף

הרבה מחשבות מלוות אותי בפתחה של שנה הלימודים וגם לא מעט חששות.

אחרי שנים של הוראה וחינוך בכיתות ז' - ח' בגבעתיים, אותן כיתות עדיין מהוות חלק מבתי הספר היסודיים (בעירי אין חטיבות ביניים), הרגשתי שהיה זה בית ובתחושה שלי כך הרגישו גם הילדים. שהרי מאז "שנולדה החטיבה" וכיתות אלה עברו להיות חלק מבתיה"ס התיכוניים השתנתה התמונה

רבות אני שומעת היום מגורמים בתוך מסגרת ההוראה וגם מחוץ לה, "שהיום זה לא מה שהיה. המורים הם לא אותם מורים, הילדים חשופים יותר למדיה וגם ההורים ומעורבותם   שונה. לכל אלה מתלווה התחושה של האווירה העכשווית ומה שקורה במדינה שלנו, חוסר הוודאות, הספקות, התקוות...הרי הילדים גם הם חשופים לכל מה שקורה היום ברחוב, בבית..., חלקם אפילו מצטרפים להפגנות עם הוריהם.

ואם לא די בזה, המחסור במורים זועק לשמים, מנין יבואו? פה ושם אני מתנחמת כשאני שומעת על אנשי צבא איכותיים בדימוס, ועוד אנשים ערכיים אחרים שמחליטים לעזוב את עיסוקם הנוכחי ו"להתגייס" להוראה, אבל הם מעטים מדי.

נזכרת אני באותם הימים, כשעבדתי בביה"ס כצנלסון בגבעתיים, במרחק  שאת הצלצול יכולתי לשמוע עד הבית, ואם שכחתי משהו חשוב, היה אחד התלמידים מקבל את המפתח...דבר שלא יעלה על הדעת היום. היום יש שומר ליד השער הנעול. אין יוצא ואין בא ללא אישור, אם זה אדם בוגר ובוודאי לא הילדים.

שתי בנותי למדו "בביה"ס שלי", לא בכיתות בהן אני לימדתי, כמובן,  וכך גם הנכדים. כשכבר הייתי פנסיונרית. יכולתי להגיע אליהם לביה"ס ולהביא סנדוויץ אם שכחו...הזיכרונות הללו מעלים אצלי חיוך, ואז אני שוב חוזרת למציאות.

עם כל החששות, אני מודעת לכך שגם היום יש מורים טובים, והילדים החכמים שלנו יוצאים נשכרים, ממשיכים הלאה לתיכון, ובהמשך מגיעים להישגים ומממשים את יכולותיהם שבאים לידי ביטוי בצבא ובמשרות ותפקידים חשובים בהמשך.

האופטימיות הזו מלווה אותי, כשאני רואה לאן הנכדים שלי הגיעו וכך אני מקווה גם עבור שתי הנינות הפצפונות שלי.