הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

טיול מתנדבי הרצליה – יום של ציונות ואווירה טובה - מאת: רני רוגל

זה היה אחד מאותם טיולים מאורגנים – בארץ או בחו"ל, בהם כשיוצאים לדרך, מכירים את מי שמכירים, ובדרך חזרה הצחוקים והדיבורים מעידים על חברויות חדשות ואווירה של ביחד.

השכם בבוקר (יש כאלה שעבורם 7:15 זה אמצע הלילה) יצאה לדרך מהרצליה קבוצה של 35 מתנדבות ומתנדבי "ידיד לחינוך", חלקם עם בנות ובני זוג, לטיול באוטובוס של "תמר" (כך מיתוגו באותיות ענק) עם המדריך רן, וביוזמה, ארגון וקידום ההשתתפות על ידי חנה רבי – מנוע רב אנרגיה, שפועלת תחת התארים רכזת הרצליה ב"ידיד לחינוך" ומתנדבת בתחום השיווק – כנסי פרישה וארגוני גמלאים.

כותרת הטיול, הראשון אחרי שנות הקורונה, הייתה: "ציונות אז ועכשיו ונופים נפלאים בשפלת יהודה". היעדים ליום זה היו מוזיאון המשטרה בבית שמש, אחריו חאן שער הגיא, ואחרי ארוחת צהרים בחדר האוכל של קיבוץ גבעת ברנר – מרכז המבקרים של מכון ויצמן למדע ברחובות.

בעלון נכתב כי "את הטיול ילווה מורה דרך מוסמך, שישזור את הדרך בסיפורים מעניינים". המדריך שלנו, רן, אכן שזר. הטריק שנועד למנוע תלונות בסגנון "אבל לא שתינו קפה", היה עצירה בלטרון, שם יש מספר בתי קפה שהרוו אותנו.

אבל אנחנו באנו כדי לחוות ציונות. ביעד הראשון – בית מורשת משטרת ישראל ליד המכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש, ספגנו ציונות ומורשת מרב נגד אליעזר (אלי) מגידישי, 42 שנים במשטרת ישראל, מהן 36 כחבלן משטרתי, שבמהלך הביקור ניצב גאה ליד הרובוט המשטרתי שלו, שלחבריו החבלנים היה חלק משמעותי בתכנונו.

אי אפשר להתחיל ביקור כזה בלי שתיים-שלוש הערות ציניות של חברים בקבוצה על השר בן-גביר, אבל אלי שלנו, מי שנטרל במהלך שירותו הרבה מפגעים, נטרל גם את הציניות באמצעות  הומור, ידע ודיבור רהוט וקולח. הביקור כאן רק בקבוצות, אבל צחוק בצד, יש הרבה מה לראות ולשמוע על המשטרה ותולדותיה כחלק מההיסטוריה של ארץ ישראל העותומנית, המנדטורית ומדינת ישראל.

היעד הבא: חאן שער הגיא, שם שלרבים לא אומר דבר, אך מוכר כבאב אל וואד. כאן הנציח את עצמו לוחם פלמ"ח על מבנה שאיבת מים במקום עם גרפיטי ששרד עשרות שנים: "פלמח ברוך ג'מילי פ"ת 1948!". שלמה ארצי כתב עליו את "הבלדה על ברוך ג'מילי". המקום מוגדר כאתר זיכרון לאומי שמנציח את מבקיעי הדרך אל ירושלים הנצורה במלחמת העצמאות. "מרכז המורשת חאן שער הגיא מאפשר למבקרים בו להיחשף ולהכיר מקרוב ובאופן חוויתי ועוצמתי את מורשת הקרבות בדרך לירושלים", נכתב עליו.

ומכיוון שאין במקום מדריך רב קסם כמו רב נגד אליעזר (אלי) מגידישי, וכדי להנחיל מורשת לילדי ונערי ישראל, נקטו כאן בהדרכה אינטראקטיבית, בתקווה שזו תרתק אותם בחמש תחנות,  שיחד מציגות למבקרים תמונה אודות המאבק על הדרך לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות. כשיצאנו משם חיכתה לפני הכניסה קבוצה גדולה של תלמידים עליזים ומשועשעים. תהיתי איזו חוויה תהיה להם בתום הביקור, אם בכלל.

 ומכיוון שאנחנו מתנדבים במערכת החינוך, אחרי ארוחת צהרים בקיבוץ גבעת ברנר, הגענו למקדש של חינוך – מרכז המבקרים  של מכון ויצמן למדע, שהוקם ב-1934 כמכון זיו למחקר. הכוח המניע היה ד"ר חיים ויצמן, כבר אז בעל שם עולמי, שלכבוד יום הולדתו ה-75 שונה השם למכון ויצמן למדע. יש כאן 4,000 עובדים ומדענים העוסקים במדע בסיסי, מהם 280 פרופסורים בחמש פקולטות. בקרוב ייפתח בית ספר לרפואה ומכון יחיד מסוגו בארץ לחקר המוח. ואם זה לא מספיק, אז מדעני מכון ויצמן מפתחים את המחשב הקוונטי השישי בעולם.

הביקור במרכז המבקרים, הסרטון והמוצגים אותם ראינו, וצפייה במרחבים הירוקים והמבנים (165 והיד עוד נטויה) בטריטוריית השכלה גבוהה-גבוהה מדהימה זאת, רק עוררו, לפחות אצלי, צער על כך שלא הקשבתי להוריי שהציעו לי ללמוד בכל זאת קצת מתמטיקה ופיזיקה.

על הדרך חזרה כבר כתבתי בפתיחה. את הנסיעה סיימו מחיאות כפיים ותודות לצוות שהוביל והדריך אותנו ביום זה: הנהגת "תמר", המדריך רן, וחנה רבי שבלעדיה זה לא היה קורה. אני רק יודע שלטיול הבא אשכנע את רעייתי להצטרף.