"בונים מחדש" – השתתפתי בפרויקט התנדבותי של "אחים לנשק" במטרה לעזור לבנייה והתחדשות בכפר עזה - על מה שראיתי והרגשתי, מאת: זאביק שני

לפני מספר שבועות קיבלתי באחת מקבוצות הוואטסאפ שאני חבר בהן, הודעה הקוראת להתנדבות למטרת בניה והתחדשות בכפר עזה, וזאת תחת הכותרת "בונים מחדש".

את הפרויקט יזמו "אחים לנשק", שכבר בתחילת המלחמה הוכיחו שהם מתאוששים מהר יותר ממי שהיו אמונים על כך, והקימו את החמ"ל האזרחי.
כאחד שכואב את גורלם של תושבי העוטף (שחמישה מהם, בני משפחה רחוקים: תמר קדם, בעלה ושלושת ילדיהם נרצחו בקיבוץ ניר-עוז), ומתוסכל מהעדר כל פעילות ממשית של משרדי הממשלה לבנות ולשקם את חיי התושבים מחדש, החלטתי להצטרף כמתנדב, למרות שהפעם האחרונה בה עבדתי כפועל בניין, הייתה בהיותי נער בן 15.

הרעיון של יוזמי הפרויקט הוא לשפץ ולחדש את שכונת "הרצפות הירוקות" בכפר עזה. מדובר בבניה וחידוש של 16 דירות, שתעשה כולה בידי מתנדבים, בפיקוחם של אנשי מקצוע – מתנדבים גם הם.
ביום המיועד, היום הרביעי מתחילת הפרויקט, שבת בבוקר, שעה שמונה, התייצבתי בתחנת הדלק שבשערי כפר עזה בבגדי עבודה, מצויד בפטישון חשמלי שהבאתי עימי. מכוניות רבות הציפו את התחנה. להערכתי היו במקום 90-100 איש נשים וגברים, ובאופן מפתיע מיעוטם צעירים. העובדה המפתיעה יותר הייתה, שמרבית המתנדבים, כמוני, אינם אנשי מקצוע בתחום הבניה, והרצון לסייע ולבנות מחדש הביאו להתנדבות.
לאחר שקיבלנו תדרוך מאיש המקצוע, שמנהל את האתר, חולקנו לקבוצות, כאשר כל קבוצה מנתה 4-5 אנשים, שקיבלו דירה מסוימת שהיה צורך להתאימה לתכנית הבניה החדשה על ידי שבירת קירות, פינוי פסולת, חציבת קירות לצנרת חשמל ואינסטלציה. מחוץ לבתים היו צוותים שעסקו בניקוי השטח הציבורי, ניכוש צמחים ועקירת עצים, שלא זכו להשקיה מאז אותו אוקטובר מקולל.
העבודה, שהחלה בשמונה וחצי בבוקר, נוהלה והתנהלה באופן מופתי. מי שלא בא עם "נשקו האישי", קרי פטישון, קונגו או אבן משחזת, קיבל פטיש, מגרפה או שק לאיסוף פסולת בנין ומה לא. מדי שעה ומחצה הייתה חובה להפסקת עבודה לשם מנוחה. מתנדבים עברו בינינו וחילקו מים, קפה ועוגות. אנשים זרים זה לזה עבדו כתף אל כתף, כולם יחד כדי להספיק ולקדם.

לקראת צהרים כינסו את כולנו לסיור מודרך במה שנותר מקיבוץ כפר עזה לאחר ה-7 באוקטובר. במהלך השנה האחרונה מלווים אותנו שידורי החדשות בטלויזיה במראות ההרס, שרידי הבתים השרופים ופריטים זרוקים, אבל דבר לא הכין אותי לדממת המוות שאפפה את המקום שהתהלכנו בשביליו. הקיבוץ נטוש עדיין, רק כעשרים מחבריו חזרו באופן חלקי על מנת לשקם את הגידולים החקלאיים בשדות. אתה מסתכל מסביב, ובחלק מהבתים נדמה כי תושבי הבית עזבו את המקום רק לפני דקה. קלנועיות פזורות בשטח, משחקי ילדים ו....שקט. ואז אתה מגיע לבית שהמחבלים חדרו אליו, ורואה את צרורות הכדורים שחוררו את דלת הכניסה לבית. במקום אחר אתה רואה סימון שנכתב על קיר בית בידי צוותי זק"א ונרשם בו "יש גופות בבית, להיזהר! יש שאריות גופה על הכורסא"...גם כשאני כותב זאת עכשיו, חולפת צמרמורת בגווי. בית אחר שרוף וניתן היה להיכנס אליו (ברשות). תוך הבית מבולגן, ריהוט שבור וזרוק, הריח השרוף עדיין שם. אני מעיף מבט בתקרה והיא נקובת כדורים, כאילו מישהו ירה שם צרורות שמחה וניצחון. צילמתי תמונות כדי לקחת עמי את המראות.

לאחר ארוחת צהרים שהוגשה לנו בחדר האוכל הנטוש, חזרנו למתחם שבו עבדנו. כל אחד מכונס במראות שראינו.
בתום יום העבודה הקשה פיזית ורגשית, נכנסתי לרכבי, ולפני שהנעתי אותו, ביקשתי להציץ שוב בתמונות שצילמתי. דפדפתי ו....נשברתי בבכי. איזה אסון נפל עלינו! כמה זמן ייקח לנו להשתקם? איך נשתקם? איני רוצה לשאול האם נשתקם? מוכרחים! אבל משהו חייב להשתנות בחברה הישראלית.

נ.ב – הפרויקט ממשיך ומתקדם. בכוונת המארגנים לפנות ליישובים נוספים, לאחר שיסתיים פרויקט כפר עזה. מנהלת תקומה, תקועה והישועה לא ממנה תבוא.

מי שמבקש להצטרף לפרויקט מוזמן להיכנס ל: https://bnsia.fillout.com/t/t7AZhq7CQous