נורית בן יוסף 23 שנים מתנדבת בביה"ס "ניצנים" בחולון - מאת: הניה קמיר

"השנה אני נתקלת ברצון עז של התלמידים להתחבק בתחילת השיעור ובסופו, ואני חשה בצורך שלהם בחום ובביטחון שהם מבקשים שנעניק להם"

לפני כחודש ביקר ראש העיר, שי קינן, וסגניתו רות קרן, הממונה על תיק החינוך בעירייה בביה"ס ניצנים. רות הייתה בעבר מנהלת בי"ס אריאל שרון, קלטה הרבה מתנדבים והייתה ידידה נאמנה ל'ידיד לחינוך'.

בביה"ס "ניצנים", פועלת קבוצה גדולה של מתנדבי העמותה, ומטרת הביקור הייתה להכיר מקרוב את עבודתם וחשיבותה בתוך מסגרת ביה"ס.
מנהל ביה"ס הדגיש בדבריו את מקומם של המתנדבים כחלק בלתי נפרד מצוות ביה"ס ואת תרומתם הגדולה לאווירה החינוכית והנינוחה בו. התלמידים החמודים סיפרו כמה אורית וסמדר (המתנדבות) עוזרות להם ונורית בן יוסף וותיקת המתנדבים נשאה דברים.

מדבריה של נורית בן יוסף:

אני בת 83. נולדתי בחולון עוד לפני שהייתה חולון. כשאני מציגה את עצמי בפני התלמידים בתחילת כל שנה, אני אומרת להם שמטרת ההתנדבות שלי היא שיהיו בעירי ובסביבתי אנשים משכילים, מחונכים, מצליחים וטובים, ושיהיה נעים לחיות כאן. מה שאני לא אומרת להם הוא, ש"כשם שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק", ושהם לא יודעים, מה המפגש איתם נותן לי, ומה אני מקבלת מהם. בימים שאני מגיעה לביה"ס, אני קמה בבוקר, מתלבשת ומחדדת את הראש, איך לזכור את שמותיהם, איך להסביר טוב יותר, ואיך להיות יצירתית. כמובן שזה עדיף מללכת לקופת חולים עם עוד זקנים.

שהייתי במחיצתם עוזרת לי לשמור על רוח צעירה וגם להתמודד עם הטכנולוגיה. יחד איתם למדתי את סודות המחשב והסמרטפון. אני נחשפת למוסיקה שלהם, ובקורונה למדתי איך להעביר חומר בזום. אחרי שתרגלתי עם עמיתי להוראת המתמטיקה יעקב שגב, וקיבלנו ביטחון, התחלנו ללמד ילדים בזום וגם לפגוש את ביתם, את בני משפחתם וגם את חיות המחמד שלהם.
המנהל וצוות המורים מתייחסים אלינו כשווים, ונותנים לנו להרגיש שהם מעריכים מאוד את עבודתנו. לא פלא שנשארתי 23 שנים בביה"ס עם אותה מורה, רויטל, ומקווה להמשיך עוד.
בימים קשים אלה של מלחמה, אני ערה במיוחד לרחשי הלב של הילדים. באחד הימים נקלעתי איתם לאזעקה, ויחד שהיתי איתם במקלט - דבר שנתן לי הבנה אחרת על התנהגותם המופתית ברגעים כאלה, ועל האחריות שלנו עליהם. זה ריגש אותי מאוד.
ואחרון אחרון – תופעת החיבוקים. שנים שאני מגיעה לביה"ס ופוגשת את התלמידים בברכת שלום.

השנה אני נתקלת ברצון עז שלהם להתחבק בתחילת השיעור ובסופו, ואני חשה בצורך שלהם בחום ובביטחון שהם מבקשים שנעניק להם.

הלוואי שנדע בקרוב ימים טובים יותר.