מדוע הוא מלמד 4 ימים שלמים בשבוע ולמה לדעתו חשוב להיכנס לחדר המורים – על ראובן ורול מגבעתיים, מאת רני רוגל

אחת הסוגיות שמעסיקה אותי היא, כמה פעמים בשבוע להתנדב לתמיכת הוראה במסגרת "ידיד לחינוך". אני, למשל, עושה זאת יום בשבוע. מלמד 'שפה' (עברית' קראו לזה פעם) וחוזר הביתה מלא סיפוק. כששמעתי על ראובן ורול שמלמד ארבעה ימים בשבוע, ועוד מתמטיקה ('חשבון' בילדותי), הסתקרנתי וקבענו שיחת טלפון.

ראובן ורול התחיל את חיי העבודה שלו בשנת 1970 כמורה שלימד מתמטיקה ופיזיקה בבית ספר תיכון בחולון. אחרי שלוש שנים החליט על הסבה למחשבים ועבד 40 שנים בתעשייה האווירית, עד שיצא לגמלאות בגיל 67 ("אל תאמר יצא לפנסיה – ראשי תיבות של פניו נפלו, סוף ימיו הגיע", כך ראובן).
כמי שהיה רגיל לעבודה אינטנסיבית, הוא החל לגבש תוכניות: להתנדב יום-יומיים בשבוע ובימים האחרים ללמוד ולטייל בארץ. הוא סיים לעבוד ביום חמישי, ובשני לאחר מכן כבר נפגש עם מנהלת תחום ההתנדבות בגבעתיים, עיר מגוריו, והגיע למסקנה שהוראה אידיאלית עבורו. "המערכת צריכה מורים ואני אהבתי את ההוראה", הוא אומר. "החלטתי להתנדב בבית ספר שמעוני בגבעתיים במסגרת "ידיד לחינוך". בריאיון עם רכזת המתמטיקה אמרתי, שאני בא לעבוד אצלם, ולמרות שאיני מקבל משכורת, אני מחויב לעבודה".

ראובן התחיל ללמד כמתנדב, אך מהר מאוד פנו אליו מהתעשייה האווירית וביקשו ממנו לחזור. הוא הסכים לחזור לשלושה ימי עבודה בשבוע, ועשה זאת שבע שנים נוספות. "אני לא בנוי לשבת בבית ולא לעשות כלום", הוא מסביר.
במהלך שבע שנים אלה המשיך להתנדב יום בשבוע וללמד מתמטיקה. "הילדים אהבו, בית הספר העריך, הייתי מרוצה, ואז הגיעה הקורונה והתחילו ללמד בזום". תחילה ראובן התנגד לכך, אך מפגש עם רכזת מתמטיקה שהמליצה על שימוש בלוח אלקטרוני עם אפשרויות רבות, הביא אותו לרכוש לוח כזה וללמוד את אופן השימוש בו. כשהבין שהוא מוכן, התקשר לבית הספר וביקש ללמד בזום. מהר מאוד התחיל ללמד בזום חמישה ימים בשבוע, חמש שעות ביום.

"אהבתי מאוד את הסידור הזה, וכשחזרו ללימודים בכיתות אמרתי, שאני מוכן לעבוד (בלי שכר כמובן) ארבעה ימים בשבוע, כך שיישאר לי יום פנוי לעצמי. מאז אני ממשיך. זו כבר שנת ההתנדבות ה-12 שלי, ואני מלמד כ-20 שעות שבועיות, תחילה בכיתות ה'-ו', ובהמשך בכיתות ז'-ח" (בגבעתיים לומדים בבית ספר יסודי עד סוף כיתה ח'). השנה ראובן גם מרכז את המתנדבים בבית ספר שמעוני, ובמקביל הוסיף לעצמו רובד התנדבות שבועית ב"בית החם בכפר שלם", אליו מגיעים תלמידי תיכון, זוכים לארוחה קלה, ציוד למידה ושיעורים פרטיים ממורים מתנדבים, ביניהם ראובן ורול.

כמי שמתמטיקה לא הייתה המקצוע האהוב עלי, בלשון המעטה, שאלתי את ראובן לגבי יחס התלמידים למקצוע ואליו. "כולנו היינו תלמידים שלא תמיד מגיעים לשיעור ברצון, אבל אם השיעור מספיק מעניין, וכשהתלמידים מתרגלים לכך שהמורה תורם להם, הם נפתחים, משתפים פעולה ולומדים, בעיקר בכיתה ח'".

הוקרה על פועלו קיבל ראובן בין השאר מתלמידה שכתבה לו כך:

"תודה רבה על השנתיים בהן עזרת לי ותמכת בי בכל רגע. על שהאמנת בי, ושלא ויתרת עלי עד שהצלחתי להבין, שנלחמת בשבילי, ואם לא הבנתי תרגיל, היית איתי והמצאת לי סיפור כדי שאבין ואצליח. אני כל כך שמחה בשביל הצעירים שנשארים ללמוד איתך בבית הספר. כל נקודה שנוספה במבחן וכל הצלחה היא בזכותך!". ראובן אומר: "אף אחד ממכתבי ההוקרה שקיבלתי בתעשייה האווירית לא ריגש אותי כל כך".

מקרה אחר הוא של תלמידה שרכזת המתמטיקה לא הצליחה ליצור איתה כימיה. התלמידה הסכימה ללמוד רק אצל ראובן, ולכן החליט להגיע לבית הספר שעתיים נוספות בשבוע במיוחד כדי ללמד אותה. "התלמידה סיימה את כיתה ח' עם ציון 75, וכל המערכת הייתה מרוצה עד הגג".

נראה כי ראובן זוכה בהוקרת התלמידים הודות לשיטת העבודה שלו איתם: "אני מלמד בדרך כלל קבוצות של חמישה ילדים, בחדר משלי בבית הספר. אני מתחיל יום עבודה בערב לפני כן בהתאם למערכת. אני שואל את המורות, מה הן מתכננות ללמד, נערך בהתאם ומעביר בדיוק אותו חומר, כך שילד שיוצא מהכיתה ומגיע אלי לא מפסיד כלום. הרווח הגדול הוא, שהילדים לומדים בקבוצה קטנה – כולם מביעים את עצמם, משתתפים ופותרים תרגילים. בקבוצה קטנה ניתן להאריך בהסברים, כי אלה חמישה ולא שלושים תלמידים, שלמורות אין אפשרות להסביר פרטנית לכול אחד. חמשת התלמידים שיוצאים ללמוד איתי גם מקטינים את מספר התלמידים בכיתה, וזה מסייע למורה".

כשראובן חוזר הביתה בתום יום לימודים, הוא מסכם כל שיעור, מדווח למורות, מה הספיקו, איך קלטו התלמידים את החומר, ומשווה מול מה שהכיתה הספיקה בשיעור. הוא הגיע למסקנה שלרוב התלמידים המגיעים אליו יש ציון 60-70, והם מסוגלים להגיע ל-80, 90, ואפילו 100. "זו המטרה, והמטרה מושגת לרוב".

מכיוון שאני נמנע להיכנס בהפסקות לחדר המורים, האזנתי ברוב קשב לדברי ראובן בנושא זה: "לטובת המתנדבים, כדאי להיכנס לחדר המורים ולפתח קשרים עם כולם. אני מעודד את המתנדבים בבית ספר שמעוני לכך. בזכות המנהלת אנחנו נחשבים לחלק אינטגרלי מהצוות, מוזמנים לכל האירועים ומקבלים שי כמו כל המורים. אדם שיוצא לגמלאות, מאבד את המעגל החברתי של העבודה. הגישה שלי היא בניית מעגל חברתי חדש. אני מרגיש בחדר המורים כל כך טוב ונוח, מדבר חופשי כמו חברים גם עם מורים שאני כלל לא עובד איתם".