"לא להרעיש", אנו אומרים לילדים - על שקט ורעש בחינוך הילדים שלנו, מאת: שרה ברנשטיין

לא מעט אנשים פוחדים משקט. רבים מחפשים תמיד משהו למלא את החלל שנוצר, בו הם מרגישים מבוכה וחוסר נוחות, רגילים למוסיקה, רדיו, טלוויזיה שיחות, דיבורים, וויכוחים, אפילו אם יהיו מאולצים, העיקר שימלאו את הריק שנוצר כביכול.
אבל שקט ומרחב חשובים לרוגע שלנו, הם מאפשרים לאסוף את המחשבות, ליצור משהו מתוכנו.

נשאלת השאלה למה אנחנו לא נותנים לו מקום גדול יותר בחיינו?
נכון, לפעמים השקט יכול להיות מפחיד.

כשהשיבו את אמילי, הילדה שנחטפה מקיבוץ בארי בשבעה באוקטובר על ידי החמאס, סיפר אביה שכאשר היא חזרה, היא דיברה בלחש עד כדי כך, שהיה צורך להצמיד את האוזן לשפתיה ולשאול, מה היא אומרת. אמילי לא עברה התעללות פיזית על ידי הטרוריסטים, אך למדה במהרה את המילה "אוסקוט", שקט בערבית - מצב שנדרשה לו לאורך תקופת השבי.
ישנם מצבים שהשקט נכפה עלינו כמו על אמילי ושאר החטופים במנהרות החמאס. הם נדרשו (ואולי עדיין נדרשים) לדבר בלחש על מנת שלא יפגעו. גם בתקופת השואה ילדים נדרשו לשמור על שקט במחבוא מפני הנאצים. השקט היה כורח המציאות.

יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול התייחס לרעש ולהמולה של הילדים וגם לחשיבות השקט. הנה כמה מדבריו:

לא להרעיש!

"הילדים פורקים רק חלק קטן מן האנרגיה המצויה בגרונם, בריאותיהם, בנפשם, רק חלק מהצעקה האצורה בשריריהם. הם מחניקים אותה, צייתנים, עד גבול האפשר.

שקט! – זאת הסיסמא של כיתת הלימוד.

'אסור להרעיש בזמן ארוחת הצהרים!'

'לא להרעיש בחדר השינה!'

הילדים רועשים בשקט כזה שהלב נכמר, רצים בזהירות עד כדי להעלות דמעות בעיניים, ובלבד שלא להזיז את השולחן... שמא ישמעו שוב את ה'בלי רעש' השנוא. גם בחצר אסור לצעוק כי זה מפריע לשכנים. 'אתם לא ביער'.
ביום יום נראה בהערה צינית זאת, התעללות גסה בילד, על שאיננו יכול להימצא במקום שאכן עליו להימצא.
הַרשו להם להתרוצץ באחו ולא תהיה צווחה, יהיה רק ציוץ נעים של ציפורי אנוש.

אם לא כל הילדים, הרי שרובם הגדול אוהב תנועה והמולה.

בחופש, בתנועה ובצעקה תלויה בריאותם הגופנית והנפשית.

ואתה, היודע זאת – נאלץ לחזור ולהזכיר: 'שבו במנוחה ושקט! הס!'"

אבל קורצ'אק גם התייחס לצורך בשקט בבית היתומים כחלק מחזונו החינוכי, הכולל יצירת סביבה שמטפחת את רווחת הילדים, נפשית ופיזית. הוא האמין ששקט הכרחי עבור הילדים על מנת שיוכלו להתרכז, ללמוד ולפתח את עצמם.
בעיני קורצ'אק השקט לא היה היעדר רעש, אלא מרחב שמאפשר למידה פנימית, הקשבה לזולת והירגעות. הוא ראה בשקט כלי שמסייע לילדים לעבד את רגשותיהם ולבנות תחושת סדר ובטחון בסביבה הביתית.

בבית היתומים, קורצ'אק ניסה ליצור איזון בין חופש אישי ומשמעת, ושקט היה חיוני ביצירת סביבה תומכת.

בית הספר הראשון – במתכונתו הנוכחית, נוצר מסביב למהפכה התעשייתית. לכן בתשתית שלו עמדה השאיפה לחינוך נער צייתן, כזה שיהיה מסוגל לעמוד שמונה שעות ליד מכונה ולחזור על אותה פעולה פעם אחר פעם, לשקט הייתה משמעות -יש שיכנוה בהשאלה: 'שקט תעשייתי'.

כשאנחנו מגיעים לבית הספר של הילדים הצעירים ובני הנוער, המלאים כוחות של יצירה, תוססים, סוערים, לפעמים אנחנו רוצים אותם שקטים, מסודרים, לומדים, שקדנים, מצליחים, מנומסים, מכבדים. אבל זה בניגוד להוויה שלהם, כי הם חיים. אולי אנחנו אלה שמרעישים עם השקט המלאכותי שלנו.
הילדים שלנו מלאי חיים. לא פעם הם נראים כפרחים מוגנים בחורשת טבע, המצויה בתוך מבנה הקרוי, בית ספר. לעיתים הם נראים קצת תלושים, אבל הם חיים, חיים מלאים. הם שואלים, מחווים דעה ומתלבטים, והדבר האחרון שצריך לומר להם זה: "בבקשה, תהיו בשקט!"
חשוב שנהיה בתוך מערכת חינוך עם ילדים רועשים, סקרנים, שואלים. אז כשאתם עובדים עם הילדים, אנא אפשרו להם להיות בתנועה, ברחש של עשייה, אבל יחד עם זאת אל תשכחו להדגיש את חשיבות השקט ואל תיבהלו ממנו. לשקט תרומה רבה בחיינו. השקט הוא הזדמנות בפני עצמה ללמידה, הוא משפר את כישורי ההקשבה שלנו, מאפשר תרגול בשליטה עצמית ורגשית, ומאפשר לנו להתחבר לקול הפנימי. לכן צריך לשים לב ולפתח מיומנויות של הקשבה והתבוננות. אנחנו יכולים ללמוד הרבה מתוך השקט ולהבין בעצמנו מה קורה בגופנו ובמחשבותינו ואתם, אל תפחדו מהשקט של חוסר פעלתנות ומחשבה, כי לשקט יש תרומה רבה. ראו כמה משגשגת תעשיית הריטריט היוגה והמדיטציה.