עינת בן ברק, בעלת "יקב 3 הגפנים", מפונה מרמות נפתלי - "היו לנו תקופות קשות אבל מעולם לא חשבנו להתפנות", מאת: רני רוגל

עינת, השוהה כעת בקבוץ הזורע, הצטרפה לאחרונה ל 'ידיד לחינוך' – "ההתנדבות יומיים בשבוע, ממלאת אותי באנרגיה חיובית, ונתנה לי אור"

 בשנת 2003 הקימו עינת ויוסי בן ברק את "יקב 3 גפנים", במושב רמות נפתלי שבהרי הגליל העליון. היקב הוא אחד מארבעה יקבים הפועלים זה לצד זה תוך חברות ארוכת שנים. "יקב 3 גפנים" משקיף על עמק קֶדֶש התנ"כי מול הר החרמון ורמת הגולן, וצופה גם על לבנון. בשנת 2021 נפטר יוסי לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, ועינת המשיכה לנהל את היקב ביד רמה. 

בשמונה באוקטובר 2023 הגיע קצין לביתה של עינת, והודיע לה, כי מאחר שהיא ממוקמת בנקודה הצפונית ביותר במושב ונשקפת לה סכנה מלבנון, היא חייבת להתפנות מביתה לאלתר. עינת, שמעולם לא התרחקה מהבית ליותר מחופשה קצרה, שהתה חודשיים במלון בטבריה ומשם עברה לקיבוץ הזורע, בו היא מתגוררת מאז.

"בלילה שבין השבעה לשמונה באוקטובר ישנו מאה חיילים אצלי ברחבת היקב, אבל לא ידעתי מזה ולא שמעתי כלום. התעוררתי עם מאה חיילים בחצר, והתחלתי להכין קפה ותה לכולם. כשהקצין אמר שאני חייבת להתפנות, הייתי המומה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שמבקשים ממני לעזוב את הבית שלי", מספרת עינת. "ארזתי מזוודה ונסעתי באוטובוס לבת שלי ביקנעם. הימים האלה היו נוראיים ועזבתי את הבית בתחושה כבדה, כאילו ברור שבכל רגע יכול לקרות עוד משהו לא טוב. במשך שבועיים חייתי בבית של בתי, עד ששלושים חברים מהמושב ואני ביניהם, קיבלנו אישור להתגורר במלון צליינים בטבריה.
במלון השתתפנו בפעילויות, הרצאות, מופעים וסרטים, אבל התנאים היו מורכבים. אחרי חודשיים החלטתי לנסות למצוא מקום אחר. פניתי לבתי, שעובדת בבית הספר "פלגים" בקיבוץ הזורע, ותוך יום כבר קיבלתי חדר שהיה מיועד לחיילים בחופשה, אך לאור המצב הקצו אותו עבור מפונים. בשיא הפינוי נקלטו בקיבוץ מאתיים בני אדם. היום, אחרי עשרה חודשים, נשארנו ארבעים מפונים מהעוטף ומהצפון שעדיין לא חזרו הביתה, ונרקמו בינינו יחסי חברות.

אנשי הזורע קיבלו את פנינו במאור פנים, התייחסו אלינו בנחמדות ובחביבות ודאגו לנו לכל, כאילו היינו חברי קיבוץ. בבוקר הראשון שלי שם הלכתי לבית הספר. ניגשתי אל המנהלת, הדס, אמרתי לה שהייתי מחנכת ומורה יותר משלושים שנה ואני גמלאית של משרד החינוך. היא אישרה לי להיכנס לכיתה שבה בתי משמשת כסייעת, ומאז אני עוזרת למחנכת רעות פוקס יומיים בשבוע בכל מה שהיא צריכה. כך עשינו אבחון קריאה בתחילת כיתה ג' במשך שבוע שלם, ונסענו עם הילדים לביקור בחווה חקלאית במגידו. אני מרגישה שהפכתי לחלק מהכיתה. נקשרתי מאוד לרעות, והיא אמרה שאני מוזמנת להגיע לכיתה שלה גם כשאחזור הביתה לרמות נפתלי.

בנוסף, קישרו אותי והצטרפתי לעמותת "ידיד לחינוך", שמעבר להיות מתנדביה תומכי הוראה בכיתות בתי הספר, מקיימת הרצאות ופגישות עם המתנדבים באזור. אני מרגישה שאני חלק מהצוות, וזה חשוב ותורם לי הרבה. ההתנדבות יומיים בשבוע, שממלאת אותי באנרגיה חיובית, נתנה לי אור ומילאה את הלב שלי בתקווה. זאת ממש הצלה, כי התקופה מייאשת והחוויה של המרחק מהבית מתישה, עצובה ומבלבלת. נכון שבניתי משהו חדש, אבל עדיין קשה לי, כשאני שומעת הערות בדרך אגב, שיש לנו עוד שנה לפחות להישאר פה. אני רוצה לחזור הביתה, והמצב קשה.

בביקור הראשון שלי במושב הייתי מזועזעת. כל ההר נשרף מפגיעות של טילי נ"ט, הבית שלי ניזוק מהדף של טיל שפגע ישירות בבית של השכנים. הגינה ליד הבית, שלושה דונם, הרוסה והשקט נוראי. נאסר עלי לצאת למרפסת, והסכך של סוכות משנה שעברה עדיין לא פונה.

אני בת לניצולי שואה שבאו לארץ עם מזוודה אחת, וגם אני עזבתי את הבית רק עם מזוודה. היו לנו תקופות קשות ברמות נפתלי עם עשרות שנים של קטיושות, אבל לא פינו אותנו, ומעולם לא חשבנו להתפנות. מייאש לחשוב אם בכלל יהיה מצב, שאוכל לחזור הביתה, ואם ארצה לחזור לבית ולחיים של חוסר ביטחון מול החיזבאללה בכינון ישיר. עדיין אני משתדלת לשמור על תקווה שקודם כל החטופים יחזרו, ואחר כך שגם כל העקורים ישובו הביתה בשלום".