מבט על עדנה מור מבאר יעקב ובנה עמר (שם בדוי), מאת: אילנה סלומון

סיפורה של אמא לביאה: היא מתנדבת ב'ידיד לחינוך' אבל לא רק. בנה, בעל צרכים מיוחדים, מנגן ומתופף בהתנדבות מול קהל - על תרומה ואופטימיות

"באלה הידיים עוד לא בניתי כפר
עוד לא מצאתי מים באמצע המדבר
עוד לא ציירתי פרח, עוד לא גיליתי איך
תוביל אותי הדרך ולאן אני הולך ..." (נעמי שמר)

כששרנו בצוותא את מילות השיר האהוב, דרוכים, שמא תשמע לה האזעקה הפולחת את השגרה הברוכה, אבל מקשיבים ומביטים בנגן שיושב מולנו, מנגן בשלווה ובנחת, לא שיערנו כלל שהוא בנה של מתנדבת אהובה, ובעל צרכים מיוחדים.

היה חשוב לי לדבר עם אמא שלו, עדנה מור. לא קל היה להשיג אותה. היא עסוקה בהתנדבויות מסוגים שונים, שהאחרונה שבהן היא אריזת מנות קרב ללוחמים.

איך הגיע בנך, עמר, למוזיקה? אני שואלת אותה.
"עמר, שהוא בני בכורי, אהב לנגן משחר ילדותו. הנגינה מילאה את עולמו בצלילים קסומים. הוא נהנה להאזין למוזיקה בכלל ולמוזיקה עברית בפרט. במיוחד הוא אוהב את שירי ארץ ישראל היפה כמו: "ארץ ארץ ארץ..." או "על הדבש ועל העוקץ". הוא לומד לנגן בהדרכת מורה פרטית, המגיעה לביתנו ללמדו לנגן על אורגן.
עמר נהנה לנגן עליו וגם מופיע בלהקת מתופפים על תופים אפריקאים. אנחנו חשפנו אותו לנגינה ומעודדים אותו לנמשיך בכך. הנגינה מרגיעה אותו וממלאת אותו באנרגיה חיובית".

וכיצד הגיע לנגן בפנינו?

"בכל אירוע אני מציעה לעמר שיופיע בפני קהל ואחר כך מציעה למארגנים, לקבל אותו ולסייע לו להופיע בהתנדבות. עמר מופיע במסגרות מגוונות. הוא אוהב להופיע מול אנשים ולשמחם בנגינתו. הם שרים יחד איתו ונהנים מחברתו. עמר היום בן 39 הוא גדל בביתנו באהבה, ואנו שמחים שנתנה בידינו הזכות להיות הורים לאדם כה רגיש".

מהיכן מביאים כוחות נפש גם להתנדב?

"קודם כל, אני מתנדבת מעל עשרים שנים ב"אקים", היא מספרת. "מה שהביא אותי לכך, היא העובדה, שעומר נולד עם מוגבלות שכלית התפתחותית. הוא למד במסגרת החינוך המיוחד עד לגיל 21. לאחר הגיעו לגיל זה, הוטל עלינו לחפש מסגרת מתאימה אחרת. מצאנו עבורו את מע"ש, מסגרת תעסוקה שיקומית, שם עבד בעבודות שונות."

אז איך בא לידי ביטוי הקשר שלך ל"אקים"?

"חידשנו את סניף "אקים" ברמלה, בתוכו הקמנו מועדון חברתי לבוגרים, כדי שיספק להם מענה לפעילות בשעות אחר הצהריים. אני מתנדבת שם ומשמשת כגזברית הסניף".

הרהרתי ביני לבין עצמי, שזו הציונות היפה של תקופתנו. במקום לשקוע במרה שחורה ולבכות את מר גורלה, החליטה עדנה ליצור יש מאין, ובנתה עם חבריה מועדון לאנשים בעלי מוגבלויות. כך דאגה לא רק לבנה בכורה, אלא הגדילה לעשות בסיועה לילדים אחרים הזקוקים לחסד של אמת.

ואיך הגעת ל'ידיד לחינוך'? אני שואלת.

 עדנה מספרת שלפני כשנתיים במפגש שהתקיים לכל מתנדבי רמלה, הכירה את יפה שטיין, רכזת "ידיד לחינוך" ברמלה, שסיפרה שם על העשייה הברוכה של העמותה בתחום החינוך. "הדבר משך את ליבי כבמגע קסם. החלטתי להתנדב גם במסגרת זו, כדי לקדם ילדים. הדבר חשוב בעיני דווקא בשעה כל כך קשה לעמנו בעת המלחמה, שאת סופה אנו מתקשים לחזות. בתחילה התנדבתי בבית ספר ברמלה, ואחר כך עברתי ללמד בבית הספר "סביון" שבבאר יעקב, העיר בה אנו מתגוררים. השנה אני מוצאת עצמי מתנדבת בביה"ס "צאלון" ומשמשת כסייעת לתלמידים בכיתות ב'. בכל מפגש איתם אני מלמדת שניים עד שלושה תלמידים. אני נהנית כל כך להיות עם הילדים, להאזין לדבריהם, לסייע להם, לחבק אותם לתוכי. אני רואה בהתנדבותי שליחות למען החברה".

למה שליחות?

"אני מאמינה שהדור הנוכחי צריך במיוחד אוזן קשבת וחיזוקים רבים".

הבנתי בעת השיחה עימה, שעדנה ניחנה בכוחות נפשיים הראויים להוקרה. בעלה איתן מור והיא גידלו את עמר באהבת אין קץ , ועדנה בחרה לתרום לחברה בהתנדבותה במסגרות שונות. בחירתה בחיים היא אות ומופת לאחרים. בנה בכורה הולך בדרכיה ומתנדב גם הוא. התפוח לא נופל רחוק מהעץ, והעץ שעדנה הקימה מניב פירות מופלאים.

מילות השיר האהוב מלוות את הגיגי והולמות את דמותה היפה של עדנה: