הזמנה להתנדב
הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאןהזמנה לתרום
הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך


מדעי הרוח – למה? על מפגש בין ניסיון החיים שלנו לבין עולמם של התלמידים - מאת: לאה רוזנברג
מה זה בכלל מדעי הרוח? למה הם חשובים? ומה הקשר בינם לבין ההתנדבות שלנו בבתי הספר?
אלה שאלות ראויות, במיוחד בעידן שבו מדברים על הישגים, מדדים, מיומנויות, בינה מלאכותית והכנה לשוק העבודה. בתוך כל אלה, מה מקומם של הספרות, ההיסטוריה, הפילוסופיה, האמנות וההגות? ומה מקומם של מתנדבים בני שבעים או שמונים, הבאים לבית הספר לסייע לתלמידים, בעיסוק בתחומים האלה?
נתחיל בשאלה פשוטה: מה הופך אותנו לבני אדם?
היכולת לחשב, לקרוא ולכתוב חשובה, כמובן. אבל לצדה קיימות שאלות אחרות: איך אנחנו מבינים את עצמנו ואת הזולת? כיצד אנחנו מתמודדים עם קושי? מהי אחריות? מהו צדק? איך אפשר לחיות יחד למרות חילוקי דעות? ומה אנחנו עושים כשאין תשובה אחת נכונה?
אלה השאלות שמדעי הרוח מבקשים לעסוק בהן. הם מזמינים אותנו להכיר את עולמם של בני אדם בתקופות שונות ובתרבויות שונות, להתבונן בחוויותיהם, להקשיב לרעיונותיהם ולבחון מחדש את הנחות היסוד שלנו.
ספרות מאפשרת לנו להיכנס לנעליו של אדם אחר. היסטוריה מלמדת אותנו שההווה אינו מובן מאליו. פילוסופיה מזמינה אותנו לשאול שאלות גם כשאין לנו תשובות. אמנות מעניקה צורה לרגשות ולרעיונות שקשה לבטא במילים.
מדעי הרוח אינם רק מקצועות לימוד. הם דרכים להתבונן בעולם ולנסות להבין אותו.
ומה לכל זה ולנו, המתנדבים?
אנחנו מגיעים לבית הספר עם מטען חיים, שאי אפשר לרכוש בספר לימוד. חיינו בתקופות שונות, התמודדנו עם שינויים, קיבלנו החלטות, טעינו, הצלחנו, איבדנו, התחלנו מחדש. למדנו משהו על יחסים בין בני אדם, על משפחה, על עבודה, על חברות, על אחריות ועל משמעות.
איננו צריכים להפוך למורים לפילוסופיה או למרצים לספרות. גם לא מצופה מאיתנו לספק תשובות לכל שאלה שתלמיד מעלה.
אבל אנחנו יכולים להביא למפגש עם התלמידים, משהו יקר לא פחות: נכונות להקשיב, לשאול, לספר ולחשוב יחד.
כשאנחנו מסייעים לתלמיד בקריאה, אפשר לעצור ולשאול מה הרגיש גיבור הסיפור ומדוע פעל כפי שפעל. כשאנחנו עוזרים בכתיבה, אפשר לברר מה התלמיד באמת רוצה לומר, ולא רק אם המשפט כתוב נכון. גם בשיחה קצרה במסדרון אפשר לפתוח פתח לשאלה על בחירה, חברות, כישלון או הצלחה.
לפעמים, סיפור קטן מחיינו יכול לעשות את העבודה טוב יותר מהרצאה שלמה.
אפשר לספר על החלטה קשה שקיבלנו, על טעות שלימדה אותנו משהו, על אדם ששינה את דרכנו או על תקופה שבה נאלצנו להתחיל מחדש. לא כדי להציג את עצמנו כדוגמה לחיקוי, אלא כדי להראות שגם מבוגרים מתלבטים, טועים, משתנים ולומדים.
ואפשר גם לומר: "אינני יודעת. בוא נחשוב על זה יחד".
יש ערך חינוכי גדול בהכרה בכך, שלא לכל שאלה יש תשובה מיידית, ושמותר להטיל ספק, לשנות דעה וללמוד מאדם אחר.
מה מצפה מאיתנו בית הספר?
בראש ובראשונה, בית הספר מצפה שנכבד את מטרותיו, את עבודת המורים ואת צורכי התלמידים. אנחנו באים לסייע, לא להחליף את המורה ולא להתחרות בו.
אבל לצד העזרה המעשית, אנחנו יכולים לתרום לאקלים שבו התלמיד מרגיש שרואים אותו כאדם שלם — לא רק באמצעות הציון שקיבל או המשימה שהשלים.
מפגש עם מבוגר שאינו הורה ואינו מורה, ושמקדיש לו זמן ותשומת לב, עשוי לאפשר לתלמיד להיפתח, לשאול שאלות ולהעז לחשוב בקול רם.
אין צורך שכל מפגש יהפוך לדיון פילוסופי. לפעמים העזרה בחשבון היא העזרה החשובה ביותר. לפעמים הצלחה בקריאה היא הישג עצום. ולפעמים דווקא שיחה קצרה, שבה תלמיד מרגיש שמישהו מקשיב לו באמת, היא זו שנשארת איתו.
האתגר שלנו הוא לזהות, מתי נכון להישאר במשימה הלימודית, ומתי אפשר להרחיב מעט את השיחה. לעשות זאת ברגישות, בהתאם לגיל התלמיד, לאישיותו ולמטרות שהציב המורה.
ומה אנחנו יכולים לתת מניסיון החיים שלנו ?
אולי יותר מכפי שנדמה לנו.
אנחנו יכולים להראות לתלמידים, שחיים אינם מסלול ישר, ושכישלון אינו בהכרח סוף הדרך. שאפשר לשנות מקצוע, ללמוד דבר חדש בגיל מבוגר, לשנות דעה, לתקן טעות ולהתחיל מחדש.
אנחנו יכולים לספר על עולם שהיה שונה מעולמם, ובכך להרחיב את נקודת המבט שלהם. אבל לא פחות חשוב: אנחנו יכולים להתעניין בעולם שלהם, להקשיב למוזיקה שהם אוהבים, לשאול על החלומות שלהם ולנסות להבין את המציאות שבתוכה הם גדלים.
המפגש הזה אינו חד־כיווני. אנחנו מביאים ניסיון, והם מביאים שאלות חדשות. אנחנו מספרים על העבר, והם מאתגרים את האופן שבו אנחנו מבינים אותו. גם אנחנו לומדים.
אולי זה אחד הדברים היפים בהתנדבות חינוכית: האפשרות לקיים מפגש בין דורות בלי להניח מראש שרק צד אחד יודע, ורק הצד האחר צריך ללמוד.
לא רק להעביר מורשת אנחנו מסייעים לפתוח אפשרויות
יש פיתוי לחשוב שתפקידנו הוא להעביר לדור הצעיר את הערכים שעליהם גדלנו. אבל חינוך אינו העתקה של עולם המבוגרים אל עולמם של הילדים.
אנחנו יכולים להציע להם סיפורים, רעיונות, שאלות ונקודות מבט. הם רשאים לבחון אותם, להסכים או להתנגד. תפקידנו אינו לקבוע עבורם מה לחשוב, אלא לעזור להם ללמוד כיצד לחשוב, כיצד להקשיב וכיצד לנמק את עמדותיהם.
וזה, אולי, לב העניין: מדעי הרוח אינם רק מה שאנחנו מלמדים, אלא גם הדרך שבה אנחנו נפגשים עם התלמידים.
האם אנחנו סקרנים לגביהם? האם אנחנו מאפשרים להם להביע דעה אחרת? האם אנחנו יודעים להקשיב בלי למהר לשפוט? האם אנחנו מוכנים ללמוד מהם?
אם כן, אנחנו כבר עוסקים במדעי הרוח, גם בלי לקרוא להם בשם הזה.
כי בסופו של דבר, אנחנו לא מתנדבים רק כדי לעזור לתלמידים לדעת יותר. אנחנו מתנדבים גם כדי לעזור להם להבין יותר את עצמם, את הזולת ואת העולם.
ואולי, תוך כדי כך, אנחנו זוכים להבין עוד קצת גם את עצמנו.

.

