חנה ז"ל חזרה הביתה כל שבוע מלאה חוויות וסיפורים על הפעולה שהייתה עם בני הנוער ועל החיבור האנושי שנוצר איתם

אודיה, ביתה של חנה, ושני מכתה יב' מספרות על תחושות ורגשות של נוער ומבוגרים, הפעילים יחד בתנועה מיוחדת במינה –"תנועת הזה"ב" בגבעתיים, שבה חברים 16 מתנדבים מ'ידיד לחינוך' מתוך 25 המבוגרים שבתנועה יחד עם כ - 30 בני נוער

מתוך מכתבה של אודיה לעיריית גבעתיים

עיריית גבעתיים שלום רב,

ברצוני להביע תודה עמוקה על פעילותכם הענפה למען הגיל השלישי בעיר, ובמיוחד על היוזמה המרגשת – תנועת הזה"ב.
אמי, חנה נדיר ז"ל, שנפטרה ב־20 באוגוסט השנה, נהנתה במשך שנים מהעשייה הרחבה בתחום הגיל השלישי בעיר.
הפעילות בגבעתיים הייתה עבורה מקור משמעותי של עניין, חברה ושמחת חיים כמעט מדי יום,

...אך מעל לכל – תנועת הזה"ב הייתה עבורה נקודת אור מיוחדת. המפגשים השבועיים עם בני הנוער, בני גילו של נכדה, מילאו אותה בציפייה ובהתרגשות מדי שבוע. היא חזרה מהם תמיד עם חיוך רחב, מלאה בחוויות ובסיפורים על ה"פעולה" – על הנושאים שעלו, על תגובות הנוער ועל החיבור האנושי שנוצר. האווירה החמה והקשר הבין־דורי חרגו הרבה מעבר למפגשים עצמם: כל מפגש מקרי ברחוב עם אחד המשתתפים לווה בצילום לקבוצת הוואטסאפ, שבה הוחלפו הודעות הערכה וחיבה הדדית. אמי הקפידה להביא עוגיות לכל מפגש, וכך, ברוח הנתינה שאפיינה אותה, גם במהלך השבעה זכינו לביקורים של רבים מחברי התנועה – צעירים ומבוגרים כאחד – שהיו עבורה קהילה אוהבת ותומכת.

אסיים במילותיה שלה, מתוך קטע שכתבה בחוג הכתיבה היצירתית באפריל 2025:
לפני שנים, במועדון בגבעתיים, הוזמנתי לעלות על הבמה ולספר על עצמי בגיל השלישי.
פתחתי ואמרתי:
'גבירותיי ורבותיי, נכון שהזקנה קופצת עלינו, אבל זכרו – השנים הן רק מספר, ואין צורך להתייחס אליו במיוחד. אני באמת לא מתייחסת לגילי, ואתם שואלים איך זה ייתכן? ...
אחד הדברים שמחזיקים אותי צעירה הוא תנועת הזה"ב – תנועה משותפת לתלמידי תיכון ולאנשים בגילי. יש בה אווירה חמה, חיבוק ואהדה, ואני לא מחמיצה אף מפגש.
סיימתי את דבריי בקריאה לקהל להצטרף לפעילויות הבין־דוריות עם בני הנוער – כי זה הסוד להישאר צעירים לנצח.'"
לסיום, וברוח הנתינה שאפיינה אותה, ברצוני להעניק מתנה בסך 1,800ש"ח לתנועת הזה"ב – סכום המבטא בערך את עלות "חבילת העוגיות השבועית" שאמי נהגה להביא במשך שנת פעילות – לטובת קידום טיול של התנועה ומימון ארוחת הצהריים במהלכו. אני מקווה שהתרומה תסייע בהמשך הפעילות המבורכת של התנועה, בחיזוק הקשר הבין־דורי ובשמירה על אותה רוח של חום, אהבה ונתינה שאפיינה את אמי ואת תנועת הזה"ב כולה.

בכבוד רב ובתודה מעומק הלב,
אודיה קדר, בתה של חנה נדיר ז"ל

חברי תנועת הזה"ב. חנה בשורה השנייה. חמישית משמאל.

שני קוראת דברים שכתבה בפעולת האחרונה השנה, עם סיומה את כתה יב'

יש מקומות שנכנסים אליהם, נהנים, ויום אחד פשוט ממשיכים הלאה, ויש מקומות שנשארים איתך הרבה אחרי שאתה עוזב.
כשהגעתי לכאן בסוף כיתה ט', בזכות שחר כהנא, שניהלה פה בעבר, לא באמת ידעתי למה אני נכנסת. הגענו עם עוד חבורה של ילדים, שהגענו נטו כי שחר דיברה על המקום כל כך יפה, והיינו סקרנים לראות על מה היא מדברת. ככל שעבר הזמן, הבנתי כל מילה ומילה ששחר אמרה כששכנעה אותנו לבוא. לא רק בגלל הפעילויות. אלא בעיקר בגלל האנשים.יש משהו מיוחד באנשים שנמצאים כאן.
זו התחושה הזאת שאתה נכנס בדלת, ומישהו מיד מרים את הראש, קולט שהגעת, מחייך אליך, קורא לך לשלום, כאילו חיכה שתבוא. לא כי קרה משהו מיוחד, אלא פשוט כי הוא באמת שמח לראות אותך.
וכשלא מגיעים שבוע אחד, פתאום שואלים: "איפה היית? חסרת לנו." לא מתוך נימוס, כי באמת היה אכפת.
בעולם שהכול רץ כל כך מהר, יש משהו כל כך מיוחד באנשים שבאמת רואים אחד את השני. וככה, בלי ששמים לב, נוצרים כאן קשרים, קשרים שבמקומות אחרים אולי בכלל לא היו יכולים להתקיים.
ראובן, למשל, ישב איתי ועזר לי ללמוד למתמטיקה בזמנו הפנוי, בלי קשר לזמנים של הפעולות. היו כאלה שפשוט ישבו, הקשיבו, שאלו מה שלומי, התעניינו. לא כי הם היו צריכים, כי אלה האנשים שאתם.

אחת מהאנשים המיוחדים האלה הייתה חנה. בסוף כל פעולה הייתי מלווה אותה למעלית. זה היה רגע קטן, כזה שאף פעם לא חשבתי עליו יותר מדי. מבחינתי זה פשוט היה חלק נחמד מסוף הערב, אבל אחרי שחנה נפטרה, הבנתי שלפעמים דווקא הרגעים הכי קטנים הם אלה שנשארים.
כששמעתי כמה תנועת הזהב הייתה משמעותית עבורה, כמה היא חיכתה להגיע לכאן כל שבוע, וכששמעתי מהמשפחה שלה שהיא הייתה מספרת עליי ומתרגשת לראות אותי, הבנתי משהו שלא אשכח.
לפעמים אנחנו בטוחים שכדי להשפיע על מישהו צריך לעשות משהו גדול, אבל לפעמים כל מה שצריך זה להיות שם, להגיד שלום.