לאחר תקופה קשה, הגעתי לביה"ס ציפורי ביום הראשון ללימודים, ויצאתי מחושך לאור, מאת: צביה טולדנו

זו השנה ה- 17 שלי בביה"ס בבת ים, ואני עדיין נרגשת בקטע של "ברכת הכוהנים"

לאחר כמעט שלושה חודשים של תקופה קשה, בה הרגשתי כאילו אני במנהרה חשוכה (על כך אכתוב בפעם אחרת), באחד לספטמבר ראיתי שוב את האור.

הגעתי לביה"ס לאחר היעדרות ממושכת. לא סיפרתי שאני מתכוונת להגיע, כך שההפתעה הייתה מושלמת. בכניסה הייתה קשת ענקית מבלונים, ומשני צידיה, עמדו שני תוקעים בשופר (הופתעתי, כי אחת מהם הייתה בחורה, וביה"ס הוא בית ספר דתי).
נהרות נהרות של תלמידים, הורים ומורים, עברו דרך הקשת לעבר הכיתות. המנהלת עמדה בכניסה, חיבקה וליטפה כל תלמיד ותלמידה. כל תלמידי ביה"ס ללא יוצא מן הכלל, וכמובן גם ילדי כיתה א' קבלו מהמנהלת שי קטן.

לפתע קלטה המנהלת אותי, ונתנה צרחה: "אני לא מאמינה", נטשה את תפקידה, אספה אותי בין זרועותיה, ואמרה: "ברוך השם – אלוהים שומע תפילות, במיוחד תפילות של ילדים. הנה את בריאה וחזרת אלינו". אני ידעתי שהמנהלת בקשה מכל התלמידים לברך את המתנדבת צביה בבריאות טובה בעת תפילת השחרית. התמלאתי דמעות של אושר.

נכנסתי לאחת מכיתות א'. המחנכת התנפלה עלי: "ברוך רופא חולים", קחי כיסא, שבי, את בסדר? את בטוחה שבאת לעזור?
אני נודדת במבטי על ילדי הכתה. כולם יפים ומצוחצחים, ואז המחשבות נודדות: "מה יעלה בחלקם?", "מה צופן עתידם?", "מי יזדקק לעזרה ממני?"

המורה פותחת ואומרת: "אני המורה לילך, רק כך אתם פונים אלי. אני אנסה לפתור כל בעיה שתתעורר. בבית יש לכם את אמא, שזה התפקיד שלה. אני בכיתה אהיה כמו אמא שלכם".
על שולחנה של לילך היו מונחים פסי בריסטול, ועליהם כתוב: "שלום כיתה א'".
לילך הקדימה ואמרה: "עכשיו צביה, המתנדבת שלנו, תעבור, תמדוד ותתאים לכל אחד את הכתר על ראשו ותסגור במהדק. ככה כולנו ניכנס לאולם הספורט לטקס ביחד עם ההורים שלכם, שמחכים לכם בהתרגשות".עברתי בין הילדים, הקפדתי מאוד שהצמות, הקוקו, או השיער המפוזר לא יפריעו להדק את הכתר. הילדים התלחשו: "תראי איזה ילקוט מגניב קנו לי", "את יודעת, היום נעלתי בפעם הראשונה את הנעלים החדשות", "מתי יש הפסקה? אני נורא רעב", "אני רוצה לשבת בשורה הראשונה". כל כך רבה ההתרגשות. ההורים מציצים מעבר לדלת, מצלמים ומנפנפים לשלום לילדיהם, כל זאת לקול מחאת המורה שמנסה לשמור על קור רוח.

יצאנו עם הכתרים לראשי הילדים לעבר אולם הספורט. האולם היה מלא עד אפס מקום עם הורים ועגלות תינוקות.

זו השנה ה- 17 שלי ב"ציפורי", ואני עדיין נרגשת בקטע של "ברכת הכוהנים". הורים ששם משפחתם כהן או לוי, עולים לבמה, מקבלים טליתות, פורשים אותן מעל ראשי התלמידים, ומברכים בברכת הכוהנים. כל הקהל עונה  בהתרגשות: "אמן."

אני כל כך אוהבת ונרגשת מהרגעים הקסומים שעוברים התלמידים במעבר הכל-כך משמעותי מגן-ילדים לכיתה בבית ספר.

מאחלת לכולם ששנת תשפ"ז תהא שנה טובה, שנת שלום והצלחה.