פגישה עם ד"ר תרזה שרב, רופאה במקצועה – "יש דמיון בין להיות רופאה לבין להיות מסייעת בלמידה" – מאת: שרה שלום

תרזה שרב היא רופאה במקצועה. כשפרשה מעבודתה החלה להתנדב ב'ידיד לחינוך'.
"התפקיד העיקרי של רופא הוא להיות אוזן קשבת לסיפור של הפציינט", היא אומרת, "לקבל את הפציינט כמו שהוא, כך שיגרום לו לשתף את הרופא בפתיחות. לאחר מכן תפקיד הרופא הוא לחשוב, איך הוא יכול לעזור לפציינט לפתור את הבעיה שלו.

כך גם בהתנדבות הזו. אני מקשיבה לילדים, הם מרגישים שאני רואה אותם, מקבלת אותם, ויש להם ביטחון לשתף אותי בקשיים שלהם ללא חשש מביקורת. וגם כאן אני חושבת, איך אני יכולה לעזור לילד להתגבר על הקושי שלו, ומשתדלת לעשות זאת בדרך הטובה ביותר."

עד שעלתה לישראל ב 1972, חיה תרזה רוב שנותיה עם משפחתה בלונדון, שם למד אחיה רפואה וקיבל מילגת לימודים. כעבור מספר שנים, כאשר הגיעה תרזה לגיל המתאים ללימודים אקדמאיים, גם היא רצתה לקבל מלגה וללמוד רפואה בלונדון, אך בקשתה נתקלה בהתנגדות, כי באותם ימים הוגבל מספר הנשים שהתקבלו ללימודי רפואה (תחילת שנות ה -60). אמא של תרזה לא הסכימה עם הפליה זו. היא טענה: "הבן שלי חכם ולמד רפואה, והבת שלי חכמה כמוהו. אין סיבה שהיא לא תתקבל ללימודי רפואה." המאבק הפמיניסטי של האם נשא פרי, ואכן תרזה קיבלה מילגה ולמדה רפואה בלונדון.

לאחר סיום הלימודים נשלחה תרזה עם רופאים נוספים לאוגנדה שבאפריקה, כדי לסייע לאוכלוסייה. שם הכירה תנאי מחייה של רעב ועוני, שהיו רחוקים מאד מהתנאים בהם גדלה. היא טיפלה בנשים, בגברים, בילדים, וגם יילדה תינוקות. תרזה נתקלה במחלות שלא היו מוכרות לה - מחלות טרופיות, וכן מחלות שנגרמו עקב תזונה לקויה ורעב מתמשך. היא מצאה עצמה לומדת על מחלות אלו, מתגברת על קשיים רבים, על חוסר בתנאים מתאימים ומסייעת ככל יכולתה לאוכלוסייה המשוועת לעזרה. "שם קיבלתי פרופורציה על החיים."

בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, הכירה תרזה בקמפלה, בירת אוגנדה, את פרופסור סידני קלארק, אשר פיתח את נושא בריאות הציבור. הפרופסור הזמין אותה להשתתף בקורס הראשון, שהוא פתח בירושלים, בנושא בריאות הציבור. תרזה נענתה להצעה, הצטרפה לקורס, ואף הכירה במסגרתו את ד"ר יאיר שרב, רופא שיניים, עמו התיידדה ולימים הפך להיות בעלה.

לאחר סיום הלימודים בקורס הוזמנה תרזה ע"י אחיה לקנדה לעבוד יחד עימו כרופאת משפחה, ושם טיפלה במהגרים איטלקיים רבים. משגברו געגועיה לבעלה, שבה לירושלים.
כאמור, בשנת 1972 עלתה תרזה לישראל. ד"ר אלכס ראסל הזמין אותה לעבוד במחלקת הילדים שבבית החולים הדסה בירושלים, שם סיימה את התמחותה ברפואת ילדים.

תרזה מעידה על עצמה שתמיד הייתה סקרנית ואהבה ללמוד. אחד הנושאים שעניינו אותה ביותר היה האבולוציה של העולם, ובעקבות כך למדה הרבה על נושא ההתפתחות העוברית של האדם, המקבילה לאבולוציה של העולם. היא החלה לעבוד במרכז להתפתחות הילד בירושלים, שם התמקדה בטיפול בילדים בעלי בעיות בהתפתחות. היא חקרה מה גרם לבעיה של הילד, האם הסיבה היא מוטורית? נאורולוגית? גנטית? הבעיות היו מגוונות. היו ילדים אוטיסטים, היו ילדים היפר אקטיביים, והיו ילדים עם בעיות קשב וריכוז.
תרזה התמקדה בילדים בעלי תסמונת דאון. היא ליוותה את הילד וגם את המשפחה, שהייתה זקוקה להדרכה ולייעוץ. היא סיפרה לי, שבאותן שנים היה נהוג להכניס ילדים עם תסמונת דאון למוסדות, אך היו משפחות שלא הסכימו לעשות זאת, והעדיפו לגדל את הילד בבית. תרזה לימדה אותן, איך להתנהג עם ילדן החריג, ואף ליוותה אותו ואותן בדרכן הקשה והמאתגרת. "היום יש התפתחות מדעית נהדרת בנושא", ציינה תרזה בסיפוק, "גם בהבחנה וגם ביחס החברה, אבל בעבר המצב היה שונה לגמרי."

לפני מספר שנים העתיקה תרזה את מקום מגוריה להרצליה, ושם, כאמור, החלה להתנדב ב'ידיד לחינוך' בסיוע בהקניית השפה האנגלית. תחילה סייעה לבני כיתות יוד בבית הספר "היובל" בפיתוח משימה אישית במסגרת תוכנית   Cobiשהיא תוכנית דיגיטאלית ללימוד מדעי המחשב. "נהניתי מאד בהתנדבות הזו", אומרת תרזה וצוחקת. "למדתי מהחברה על נושאים שלא היכרתי כמו K- pop ועוד כל מיני דברים מעניינים".
בבי"ס היסודי "נבון", בו היא מלמדת היום, היא מסייעת למתקשים באנגלית בשיתוף עם המורה.

"תרזה, מה גורם לך להתנדב?" שאלתי אותה. תשובתה המהירה הייתה: "סקרנות, צורך באינטראקציה, ורצון להיות חלק מהחיים של העתיד."