"היינו מחזור א' של מדרשת שדה בוקר"
סיפורו האישי של אילן בן ארי

אם לא נכבוש את הנגב, הנגב יכבוש אותנו - דוד בן גוריון

בן־גוריון הקים את מדרשת שדה - בוקר מתוך אמונה שעתיד מדינת ישראל תלוי בפיתוח הנגב. הוא ראה בה מרכז לחינוך, למחקר ולחלוציות, שימשוך צעירים ואנשי רוח לתרום לבניין הארץ ולהפרחת המדבר.

ב 1965 עליתי לארץ מרומניה יחד עם הורי. הייתי בן 16. למדתי שנתיים בתיכון באשדוד, והיה לי מאד קשה שם, לא הייתה אז מודעות לקשיי העולים החדשים. נשברתי ולא רציתי ללמוד. ברומניה הייתי רגיל להיות תלמיד מצטיין, אבל אז נודע לנו, שבמדרשת שדה בוקר ממש מחפשים ילדים הזקוקים לעזרה, לכן עברתי לפנימייה שם. כאן נפתח בפניי עולם אחר - באשדוד הייתי בחברה של דוברי רומנית ובשדה בוקר גיליתי את ארץ ישראל- כולם דיברו עברית.

היינו המחזור הראשון שסיים את המדרשה – 22 תלמידים - 17 בפנימייה ועוד 5 מצטרפים מחוץ לפנימייה מירוחם וממצפה רמון, שהיו מגיעים כל בוקר ללימודים ואחר כך חוזרים לביתם. כל זה תאם את האידאולוגיה של בית הספר – עזרה לילדים הזקוקים לעזרה. כל אחד מילדי הפנימיה אומץ על ידי משפחה במדרשה, ואני אומצתי על ידי המורה לאזרחות. החלטתי לחזור לעצמי ולהשקיע בלימודים. קיבלתי עזרה מהחברים בפנימייה ומצוות המורים, ואני עזרתי בשני השטחים החזקים שלי: מתמטיקה ואנגלית.

בנוסף ללימודים הרגילים השתתפנו בלימודי השלמה על החקלאות בנגב, ואיך למשל התקיימה החקלאות הנבטית בחיי המדבר. גם את חיי הלטאות חקרנו, ואיך הן מתקיימות בתנאים הקשים האלה. הייתה תחושה של חלוציות וראשוניות בכל עשייה.
זכור לי משפט אחד של מנהל המדרשה, אברהם צביון: "אם תטו אוזן אל הקרקע, תשמעו את שורשי העצים משוחחים עם סלעי בראשית".
בן גוריון היה מופיע מדי פעם, ונכנס לשיעורי תנך. זכיתי שפעם ישב לידי. הייתי במשמר הכבוד ליד ארונה של פולה בן גוריון.
את הטיול השנתי עשינו לאורך תעלת סואץ (היה זה שנה אחרי מלחמת ששת הימים), מנזר סנטה קטרינה והר משה. אי אפשר לשכוח ימים נפלאים אלה!
את מסיבת הסיום עשינו לכבודו של בן גוריון כמחזור א' של בית הספר במדבר. היינו לבושים בסדינים לבנים, כמו איסיים מן המדבר. כאשר בן גוריון קם לדבר, ביקשו ממנו לקצר, כי עומד להחשיך. הוא מאד נעלב וסירב לדבר. ביקשו ממנו לפחות לברך, ואז הוא קם, הסתכל עלינו, העביר את אצבעו כלפי כל אחד מאיתנו וצעק: "היו ברוכים".

אני המשכתי בסמינר למורים, גם הוא במדרשה. גם שם הרגשנו את הראשוניות ואת ההשקעה הרבה בנו. מדי פעם היה מופיע ללא הודעה מוקדמת הפסיכולוג פרופ' בנימין ברנר (אחיו של יוסף חיים ברנר), מסתובב במקום ושואל: "מי צריך עזרה? אני פה".
כמורה לעתיד הביאו בשבילי מורה לדיקציה, כי היה לי מבטא רומני. אפילו לימדו אותי לדבר ב ח' ו ע'. בשבילי זו הייתה ארץ ישראל.
כשסיימתי את לימודי בסמינר ב 1970 , משרד החינוך שיבץ אותי לכתה בבית ספר בתל אביב. לא הסכמתי. אמרתי: "אני אלמד רק בנגב, כי בן גוריון אמר". 17 שנה לימדתי בנגב - בירוחם, בשדרות ובערבה.

תחילתו של נחל צין כפי שנשקף ממדרשת שדה בוקר
צילום: דרור פייטלזון, פיקוויקי ישראל