אותם מסדרונות, שני תפקידים, סיפור אחד – על איה איתן משוהם – מאת: טלי בשוראי יצקוביץ

עשר שנים איה איתן מתנדבת במסגרת 'ידיד לחינוך', ומגיעה מדי שבוע לבית הספר היסודי ניצנים בשוהם. אבל אם תשאלו אותה מה בדיוק היא עושה שם, התשובה שלה תהיה פשוטה: "כל מה שאפשר כדי לעזור”. איה, בת 80, היא עורכת דין במקצועה, שבמשך עשרות שנים עבדה בשירות הציבורי. את עיקר הקריירה שלה עשתה במשטרת ישראל, במטה הארצי, שם שירתה בתפקידים שונים, בין היתר במחלקת תלונות הציבור, בחקירות ובהכשרת שוטרים וצוערים. היא פרשה בדרגת סגן-ניצב, לאחר שנים רבות של עבודה עם אנשים ולמען אנשים.

גם לאחר פרישתה לא הפסיקה להתנדב. במשך שמונה שנים פעלה כעורכת דין בהתנדבות בתנועה לאיכות השלטון, עבדה עם סטודנטים למשפטים והמשיכה לעסוק בעשייה ציבורית. לפני כעשר שנים הכירה את 'ידיד לחינוך' והחיבור היה מיידי. "הגעתי לכנס של 'ידיד לחינוך', שנערך בשוהם ומיד נרשמתי”, היא נזכרת. "אני אוהבת ללמוד, אוהבת אנשים ואוהבת לעזור. מבחינתי, כשיש אפשרות לעשות משהו טוב, למה לא?”

אחד הדברים המרגשים ביותר שצמחו מתוך ההתנדבות של איה, הוא ההשפעה שלה על בתה היחידה, ליאור. ליאור, בעלת תואר בשפות ובמזרח אסיה, עסקה בתחום השילוח, "היא ראתה כמה אני מאושרת וכמה טוב לי בבית הספר”, מספרת איה. "אני חושבת שזה נתן לה השראה.”

ליאור החליטה ללכת בעקבות איה, ועשתה הסבה מקצועית להוראה לגיל הרך בסמינר לוינסקי, ואת הסטאז' שלה עשתה בבית הספר ניצנים בשוהם, אותו בית ספר שבו אמה מתנדבת. כך נוצר מצב מיוחד: אם ובת נפגשות באותו בית ספר, כל אחת בתפקיד אחר. ליאור כבר אינה רק מתמחה, היא הפכה לחלק מצוות בית הספר, מלמדת ומחנכת כיתה. איה מספרת בגאווה על הדרך שעשתה בתה ועל הקשר המיוחד שנוצר בינה לבין בית הספר. "זה ממש שידוך שהצליח”, היא אומרת בחיוך. עבור איה, זהו אולי אחד הדברים היפים ביותר שיצאו מעשר שנות ההתנדבות שלה: לא רק שהיא מעניקה מעצמה למערכת החינוך היא הצליחה להדליק אצל בתה את אותו ניצוץ.

איה ובתה טלי

איה ממשיכה להגיע מדי שבוע לניצנים, להכיר ילדים חדשים, לפגוש מורות, לעזור, להקשיב וללמוד. אחרי קריירה של כארבעים שנה בעולם המשפט והשירות הציבורי, ועוד עשור של התנדבות בחינוך, היא עדיין לא חושבת במונחים של פרישה. "אני אוהבת לגוון”, היא אומרת. "אני אוהבת ללמוד, ואני אוהבת אנשים.” ואולי זה כל הסיפור: יש אנשים שמסיימים את הקריירה, ויש אנשים שפשוט ממשיכים את העשייה שלהם בדרך אחרת.

יום ההתנדבות שלה מתחיל בבוקר, אבל מבחינת איה הוא מתחיל כבר בכניסה לשער. היא מכירה את המורות, את הצוות ואת הילדים, וכמעט תמיד תמצא את עצמה עוצרת בדרך כדי לומר שלום, לשאול ילד מה שלומו, או לשים לב לילד שנראה עצוב או מוטרד. "אני רואה את כולם”, היא מספרת. "אם ילד בוכה או נראה במצוקה, אני ניגשת ושואלת מה קרה. לפעמים הוא צריך שמישהו פשוט יקשיב לו. אני יכולה לקחת ילד החוצה, לשבת איתו, לדבר איתו, להבין מה מפריע לו ומה עובר עליו.”

מבחינתה, ההתנדבות אינה מסתכמת בעזרה לימודית. היא רואה את עצמה כחלק מצוות בית הספר וכמי שיכולה להיות כתובת נוספת עבור המורה ועבור הילדים. "המורה יודעת שהיא יכולה להיעזר בי. היא יכולה לתת לי קבוצה, שני ילדים, ילד שצריך רגע לצאת ולהירגע. אין גבול למה שצריך.”

איה מדברת על הקשר עם הילדים בחום רב. כששואלים אותה מהו החלק שהכי מספק אותה בהתנדבות, היא מתקשה לבחור. "אני לא יכולה לחלק את זה”, היא אומרת. "אני פשוט בן אדם כזה. אני אוהבת אנשים. מבחינתי אין אנשים שקופים. כל אדם, לא משנה אם הוא צעיר או מבוגר, צריך שיראו אותו.” וזו אולי גם הסיבה שההתנדבות בבית הספר הפכה לחלק כל כך משמעותי בחייה. איה אינה מגיעה רק כדי "לעזור בשיעור”. היא מגיעה כדי לראות, להקשיב ולהיות שם.

 בעשר שנים שאיה איתן מתנדבת, היא מגיעה לבית הספר כדי לסייע בלימודים, אבל מהר מאוד מגלה שהעזרה האמיתית מתחילה דווקא במקום שבו רואים את הילד, מקשיבים לו ושואלים: מה שלומך? הסיפור שלה הוא גם סיפור על אהבת אנשים, על נתינה  ועל בת אחת שקיבלה ממנה השראה והפכה בעצמה למורה.