בית ספר ישראלי בפריז – כן, היה דבר כזה. מאת: רני רוגל

הגעתי לפריז עם הוריי ואחי בקיץ  1966 מירושלים לכיתה י' בבית הספר הישראלי בפריז על שם משה שרת. סיימתי י"ב במחזור הראשון של ביה"ס בקיץ 1969 עם תעודת בגרות ישראלית. המבחנים התקיימו באותו יום והתחילו שעה אחת מוקדם יותר בגלל הפרש הזמנים בין הארצות, כשטופסי הבחינות נשלחו בדואר דיפלומטי לפריז, ונשמרו בכספת עד יום כל בחינה.

אלה היו שלוש שנים מדהימות ובלתי נשכחות, שבמהלכן גם לקחנו חלק במהומות הסטודנטים ("דני האדום") של מאי 1968. מדי שנה עלה בית הספר על רכבת לשווייץ, לכפר קטן בשם מורז'אן, שם התאכסנו במלון כשר. למדנו שם עד הצהריים, ואחרי זה שלג, סקי, מזחלות, שוקו חם ועוד ועוד.  

בשנים בהן למדתי היו שני מנהלים לתיכון הישראלי בפריז; הוותיק היה מרדכי קידר – מייסד בית הספר בתחילת שנות השישים. החליף אותו, בשנה האחרונה ללימודיי, רמי אטינגון, שקודם לכן היה מנהל גימנסיה רחביה בירושלים.

בית הספר התיכון שכן בזמני בתוך בית הספר Enio (אליאנס) והפנימייה שבתוכו ברובע ה-16 בפריז. בעיקרון נועד בית ספר זה לאפשר לצעירים מצפון אפריקה להתגורר בפנימייה, ללמוד ולקבל תעודת בגרות צרפתית, וגם להכשיר אותם לתעודת הוראה, כשישובו לארצותיהם (לא כולם חזרו – פריז מושכת יותר). את בית הספר הצרפתי והפנימייה ניהל עמנואל לוינס, שברבות הימים התברר לנו כי היה אחד הפילוסופים הצרפתיים הדגולים במאה העשרים.

במחזור הראשון היינו שבעה תלמידים בשלוש מגמות: ריאלית, דו לשונית והומנית. במסיבת הסיום של כיתה י"ב, בירכתי בשם התלמידים, ואיחלתי שבמחזורים הבאים יהיו בתמונות המחזור יותר תלמידים ממורים.

רוב המורים לא נשלחו מהארץ, אלא היו ישראלים שהגיעו לעיר החלומות, ונהנו מהעבודה במערכת החינוך הישראלית.  כך, מעבר למחנכת דרור שרון-גוריון בשלוש השנים, היו מורים כמו המחזאי והסופר יהושוע סובול שלימד אותי פילוסופיה, המחזאי יוסף מונדי, שלימד אותנו שנה אחת תיאטרון ולקח אותנו להצגות בקומדי פרנסז, המחזאי והסופר גבריאל בן שמחון שלימד תלמוד, והעיתונאי רפל בנקלר (ברקן) - גיסה של דינה בנקלר, מייסדת "ידיד לחינוך", שלימד אזרחות. את הסופר א.ב. יהושע כמורה לספרות פספסתי בשנה. הוא חזר ארצה כשהגעתי לעיר האורות לכיתה י'.

חלק מהתלמידים היו בנים להורים בשליחות, כמוני, אך היו כאלה שהוריהם שירתו בארצות אחרות באירופה או באפריקה. עשרות ילדים גרו בפנימייה של בית הספר הצרפתי. היו ביניהם גם ילדי "יורדים" שעזבו את ישראל, וילדיהם למדו איתנו וגם הם גרו בפנימייה.

על חיי הפנימייה והבעייה המרכזית בהם, כותב חברי למחזור הראשון, יגאל ברנע, (שנינו מהמגמה הדו לשונית): "תחשבו, שכתלמיד פנימייה שהייתה ממוקמת במבנה בית הספר, פשוט קמתי בבוקר, התארגנתי, התלבשתי, יצאתי מחלון חדרי למרפסת,  ונכנסתי דרך חלון שני לכיתה, חמש שניות לפני כניסת המורה.
למרות שהורינו שילמו כסף רב עבור השהות בפנימייה, האוכל שקיבלנו לא היה ברמה נאותה, ולעיתים מצאנו עצמנו רעבים בלילה. מי שלמזלו היו לו חברים טובים, כמו רני רוגל ומשפחתו שאימצו אותי, התארח לעיתים אצלם ונהנה מארוחה למופת.
בלית ברירה, לאחר שתלונותינו לא נענו, נאלצנו לנקוט צעדים, ובמספר לילות התגנבנו למטבח בדרכים שונות והכנו לעצמנו ארוחות פאר מתכולת המקררים. ניסיונות לתפוס אותנו בשעת מעשה לא צלחו. בסופו של עניין, אחד מההורים, שהיה בעל מסעדות באירופה, הגיע לערוך ביקורת על הנעשה, ולאחר שהודיע להנהלת הפנימייה בבית הספר, שאם ההיגיינה לא תשתפר, ואיכות האוכל והכמויות לא יותאמו כנדרש, תוגש תלונה לשלטונות הצרפתים. התוצאה: המצב השתנה לטובה".

גם לאה רוזנברג, יושבת הראש הנוכחית של "ידיד לחינוך", חוותה את חוויית בית הספר הישראלי בפריז כמנהלת בית הספר בין השנים 1989-1993. בתקופתה היו בבית הספר (גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון) כ-250 תלמידים, כשלאחר מכן חלה ירידה מתמשכת עד לסגירת בית הספר בשנת 2003.

לאה, שניהלה קודם המעבר לפריז שני בתי ספר תיכוניים מקיפים (עד כיתה י"ד) בחולון,  אומרת: "מניהול בתי ספר על יסודיים הגעתי פתאום לניהול החל מילדי גן עד תלמידי י"ב, כולם באותו בית ספר,  מה שדרש חשיבה אחרת, על איך כל קבוצת גיל תרגיש טוב בפני עצמה. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת ושונה, כשניהול בית הספר כלל גם אחריות על הקהילה הישראלית, שכל חבריה היו קשורים כך או אחרת לבית הספר, בו נערכו כל האירועים המשמעותיים. אותם אלה שבבוקר היו מורות-מורים, תלמידים והורים, היו חברים בטיולים ובחגים, מה שדרש ממני מעורבות מעבר לניהול בית ספר – מה גם שחלק מההורים היו מורים, דבר שבפני עצמו דרש התנהגות מיוחדת. בתוך כל המעורבות היה צורך להגדיר גבולות ברורים. כך אסרתי לדבר בחדר המורים על תלמידים, כדי לא להגיע למצבים מביכים".

תחום פעילות נוסף של לאה היה גיוס מורים. חלקם נשלחו מהארץ, כשהמורות היו נשות שליחים, וכך התחילו לחצים: מי ואיפה הן ילמדו. זכור לה מקרה שגננת, שנשלחה מהארץ, הודיעה יום לפני תחילת השנה שהיא חייבת לעזוב. לאה פנתה לאשתו של מורה לאמנות, שהתברר כי גם היא הייתה מורה בתחום, ורתמה אותה להיות גננת - "אחת הכי מוצלחות שפגשתי. לא עבדה לפי מה שלמדה בסמינר, ועשתה עם הילדים יצירות אמנות שאף גננת לא חושבת לעשות".  

לאה רוזנברג מסכמת את תקופתה כמנהלת בית הספר הישראלי בפריז, כניהול מערכת חינוך, שדורשת הרבה יצירתיות, פתרונות אד-הוק, ודבקות במערכת החינוך הנורמטיבית הישראלית – כי התלמידים שהגיעו לביה"ס, באו ממערכות שונות בארץ. היה לה חשוב שהתלמידים יידעו, שבצרפת הייתה היסטוריה יהודית משמעותית וגם קשה, והפכה זאת לחלק מתוכנית הלימודים לבגרות באזרחות.

היא רואה כהישג גם את יצירת הקשר החברתי ושימורו, בין המורים שבאו מגופים שונים, "כדי שיהיה אתוס מורים, שמבחינתם גם באו לבלות בפריז". במסגרת המעגל החברתי לאה קיימה ערב "שידוכים" בין קהילת המורים בביה"ס ליהודים צרפתים, כדי שלכל אחד יהיה לפחות חבר צרפתי אחד.

לסיום, חברי למחזור הראשון אריה געתון (אחד משני תלמידי המגמה הריאלית), שלח לי את האנקדוטה הבאה: "לרגל שנתיים שבתון, אותן ניצלתי בפריז כמובן, רשמתי את הבן הצעיר לכיתה י"א בבית הספר הישראלי, שאז בשנת 2003 היה במיקום שונה. הקוריוז הוא שאני הייתי במחזור הראשון של התיכון, והבן שלי "סגר" את בית הספר הישראלי בפריז במחזור האחרון שלו".