יפן – החיים על פי פרוטוקול – מאת רחלי פוקס משקובסקי

הילדים מנקים את הכתה בעצמם, בתחבורה הציבורית שורר שקט, וכולם מאד מנומסים. חינוך ותרבות ביפן השונה כל כך – רשמי ביקור משפחתי

מיקה, בת שבע, הולכת לבדה ללא ליווי לביה"ס השכונתי באיזור מגוריה של סבתה. היא עוברת מרחק לא קצר, הכולל חציית כביש צר. כך מקובל ביפן, והנהגים נוהגים בזהירות ובהתחשבות. מיקה היא נכדתי. אמה נולדה וגדלה בטוקיו, והיא מתגוררת בהוואי עם הוריה, אך בחופשת הקיץ היא מבלה עם אמה ואחותה הקטנה בבית הסבתא בטוקיו. בהוואי היא סיימה זה כבר את כתה א', אולם ביפן שנת הלימודים מתחילה במרץ, ובחודשים יוני ויולי היא בעיצומה, ולכן ניתן היה לצרף אותה לכתה א' בטוקיו. היא רגילה לדבר יפנית עם האם, ואף לומדת קרוא וכתוב בשפה זו בהוואי בימי שבת בבוקר. מסיבה זו היא משתלבת בקלות בכתה.

אני פוגשת את הנכדות מהוואי בטיול משפחתי ביפן. חופשת הקיץ שם אורכת חודש אחד בלבד, ושאר ימי החופשה מפוזרים על פני השנה (סידור נפלא בעיני). תלמידי כתה א' לומדים כמו בכל מקום קריאה, כתיבה, חשבון, והם משחקים בכיתה ובחצר. כך מספרת לי מיקה, לאחר שאני מסבירה, שבכוונתי להכין כתבה על הביקור ביפן. בכתה לומדים 26 תלמידים – בנות ובנים. הילדים מקבלים ארוחת צהריים, שמבושלת במטבח בביה"ס (כלתי מדגישה שהאוכל בריא. היא אינה בטוחה שבכל בתי הספר ישנו מטבח כזה).

בכל שבוע קבוצת תורנים שמה את האוכל על הצלחות, ומגישה אותו לתלמידים. בסוף יום הלימודים הילדים בעצמם מטאטאים ושוטפים את הכתה, לאחר שהם מעלים

תלמידים מנקים את מסדרון ביה"ס

את הכסאות על השולחנות. את השירותים הם אינם מנקים. מיקה אוהבת מאד לשטוף את הכתה. "זה כיף". כלתי מספרת, שכך היה בבתי הספר גם כאשר היא הייתה תלמידה.

הבסיס של האכילה הוא האורז. "אורז" ביפנית זהה למילה "אוכל". אני רואה בכך דמיון למילה "לחם" שלנו, שלפעמים בתנ"ך מסמלת אוכל באופן כללי. אוכלים לעתים קרובות אוניגירי, שיש לו שני אצות ושבבי דגים בתור חטיף או במקום כריך מופעים. הילדים מקבלים אותו ככדור אורז ששמו בו הוא מופיע גם כמשולש אורז ממולא במשהו ועטוף באצה, וזו כבר ארוחה שלמה. האורז היפני הוא מזן מיוחד, הוא נעשה מאד דביק לאחר הבישול, וכך מתאפשר "לפסל" אותו.

אוכלים כל מה שאפשר לדוג (סוף סוף מדובר באי): דגים בכל אופני ההכנה – הרבה נאים, קיפודי ים (רק את החלק הפנימי...), וגם מרקים שונים עם ובלי בשר, ותמיד עם אטריות וירקות. בשוק הדגים בטוקיו, כשאני רעבה במיוחד,

מאפה בצורת דג ממולא בממרח שעועית

אני מוצאת את עצמי אוכלת צלופח צלוי, אבל מתנחמת אחר כך במאפה בצורת דג ממולא בממרח שעועית מתוק. אוכלים בשוק גם דג מטוגן על מקל (!), מלפפון חמוץ ענקי על מקל ואפילו חביתה על מקל, ושזיפים בצורות הגשה שונות. באחד הכפרים שביקרנו בהם, אני קונה אפרסק ענקי, שנמצא בתוך ארגז. מים קרים זורמים על האפרסקים בארגז בכדי לקרר אותם. עוד אני תוהה איך אוכל את האפרסק. המוכרת נעלמת איתו, ומופיעה שוב עם האפרסק חתוך על צלחת, ומגישה לי גם מזלג.

היפנים אלופי הנימוס, הסדר, הניקיון והמחזור. אפילו הדגים בשווקים מסודרים כמו חיילים. אין ברחובות פחי אשפה, כולם אמורים להחזיק אצלם את האשפה עד הגעתם הביתה או למלון. באחד הימים אנחנו רואים שתי קבוצות של מתנדבים, אחת עם מדים צהובים, ואחת עם ירוקים, סורקים את הרחוב עם מלקחיים בידיהם. הצהובים "צדים" ניירות שבכל זאת נזרקו ברחוב (יש מעטים כאלה), והירוקים מעשבים סביב העצים בצידי הרחוב. באחת מחנויות הבגדים מציידים אותי במעין כובע מוזר, ואני מתבקשת לחבוש אותו בזמן מדידת החולצה. כנראה בכדי שהשיער שלי לא ייגע בחולצה הנמדדת...

בנושא ניקיון השירותים יצא ליפנים מוניטין, ולא אכביר מלים על כך. לפעמים הם בהחלט מגזימים. בשירותים באחד המוזיאונים משורטטים על הרצפה חיצים שמורים את הדרך לנכנסות לשירותים וליוצאות מהן, כנראה בכדי שלא יתנגשו חלילה אילו באילו... לנהגי האוטובוסים והמוניות יש תלבושת אחידה, ולכולם כפפות לבנות על הידיים. נהגי המוניות אינם פותחים בשיחה עם הנוסעים. הם רק עונים על שאלות.

בכלל החיים מתנהלים כאילו על פי פרוטוקול אחיד. בתחבורה הציבורית, שבשעות העומס יש בה צפיפות נוראה, שורר שקט מופתי. הנוסעים אינם משוחחים ביניהם וגם לא מדברים בטלפון. שומעים שם רק את בני משפחתי – מדברים, צוחקים, קוראים זה לזה. אבל באותה נשימה אני רוצה לציין שאף צעיר או צעירה לא מציעים לי ואף לא לאדם מבוגר אחר את מקומם. זה כנראה לא חלק מהפרוטוקול. בשנים האחרונות בנסיעותי בתחבורה הציבורית בארץ זה אף פעם לא קורה!

הם מרבים להתנצל ולהודות. אפילו טון הדיבור המתנגן נשמע מנומס, לא נחרץ, הכל נאמר בשקט. תמיד יתנו לזולת לעבור לפניהם. כאשר מישהו חוסם בלי משים את המעבר בחנות או במסעדה, מחכים בסבלנות עד שהוא יזוז, לא מבקשים אפילו בנימוס שיפנה את הדרך. כאשר אני מעכבת את התור לדוכן כלשהו בגלל חוסר הבנה וריבוי שאלות, אף אחד לא מאיץ בי, ואפילו קול רטינה לא נשמע. מחכים בשקט. אותי זה מפתיע. זה כל כך שונה מההתנהלות שאנחנו מכירים. אני מתרשמת שאין ליפנים כפרטים צורך להתבלט, הם מתנהלים כחלק מקבוצה.

ובחזרה לסבתא היפנית. זו מתגוררת באחד מפרוורי טוקיו הענקית. אנחנו נוסעים לבקר אותה במונית וברכבת, ויש גם הליכה לא קצרה ברגל. כמובן בעזרת הבן, שמתגלה להפתעתנו כדובר יפנית. לאחר חליצת נעליים בכניסה וחילופי מתנות, אנחנו מתכבדים בתה יפני שנמזג מקנקן, ואחר כך מסיירים בגינה קטנטונת שהמחותנת שלנו מטפחת בחצר הקטנטונת, ובה גם שיח עגבניות ושיח מלפפונים. בננו מספר שהיא רוכבת על אופניים בשכונה, וכך היא גם עושה קניות בסופר השכונתי. כל יום קונה דג אחד וירקות טריים. כך, הוא אומר, היא גם עושה ספורט, וגם פוגשת אנשים. שלווה יפנית. כשאנחנו נפרדים ממנה היא מזמינה אותנו לבוא שוב בעונת האביב, כשיהיה פחות חם, והפרחים בגינתה יפרחו.