נמלה או חרגול? מה עדיף? - מאת: נחום נוימן

בכולנו יש נמלה וחרגול...

אני נוהג ללמוד, לכתוב ולשתף אתכם בנושאים שעניינו אותי והעסיקו את מחשבתי. כתבה זו נולדה לאחר שמצאתי את עצמי מתקשה פסיכולוגית להחליף את רכבי ברכב חדש - פעולה הדורשת השקעה כספית לא מבוטלת. את הרכב שלי אני מחזיק כבר 7 שנים. אני מציין זאת כי זו התקופה הארוכה ביותר בה אני מחזיק ברכב. נכון שהרכב שבבעלותי בהחלט מפנק, איכותי, שמור, ואינו מחייב החלפה מהירה, אבל זה היה נכון גם לגבי רכבים קודמים שלי. כנראה שמה שהשתנה אצלי זו הפסיכולוגיה ההתנהגותית. האם הפכתי לעת זקנה לקמצן? הרי מצבי הכלכלי לא הורע. תוחלת השנים בהן אוכל לנהוג מטבע הדברים רק התקצרה, גם כרית הביטחון הפיננסית שאני נדרש לה, קטנה יותר. נדמה לי שפסיכולוגית יותר קשה לי לבזבז על עצמי, וגם יצר התחרות, "השופוני" נחלש. אז הלכתי ללמוד מה אומרים על כך הוגי הדעות וגם המחקרים.

אני מניח שרבים מכירים את משל הנמלה והחרגול, המיוחס למספר המשלים היווני אייזופוס, שחי במאה השישית לפני הספירה. עפ"י המשל, הנמלה עבדה קשה כל הקיץ, אספה גרגרים ואחסנה אותם לקראת החורף הקר, הממשמש ובא, בעוד החרגול בילה את ימיו בשירה ובריקודים מבלי לדאוג למחר. בהגיע החורף ישבה הנמלה בביתה החמים ונהנתה מהמזון שאגרה, בעוד החרגול רעד מקור וסבל רעב, עד שפנה לנמלה לעזרה. הנמשל ברור, מי שמתכונן ומשקיע לעתיד, יוכל להתמודד ביתר הצלחה עם תקופות קשות.

לשאלה זו שבכותרת ועל האופן בו מומלץ לנהוג, התייחסו הוגי דעות ופילוסופים רבים במהלך הדורות בתרבות היהודית כמו גם בכללית.

הרמב"ם - רבי משה בן מימון, שחי במאה ה11 לספירה, דגל בדרך האמצע, לה הוא קרא "שביל הזהב", קרי, לא קיצוניות לשום צד. אם נלך על פי הרמב"ם, הנמלה אכן מייצגת אחריות, חריצות ותיכנון נכון ומוקפד לעתיד, אך מוותרת על הנאות החיים, בעוד החרגול מייצג הנאה ושמחת חיים, אך נכשל באחריות לעתיד.
הרמב"ם הושפע מהפילוסוף היווני אריסטו, שקדם לו, וחי במאה הרביעית לפני הספירה. גם הוא דגל בדרך האמצע, לה קרא: המקום שבין קמצנות לפזרנות. למקום זה קרא "נדיבות". לטענתו, המקום שנמצא בין העצלות לעבודה כפייתית הוא החריצות הנכונה.

מה קורה בתקופה של אי ודאות? האם יש יותר נמלים או דווקא יותר חרגולים?

אנו מצויים כיום בתקופה של אי ודאות וחוסר יציבות, החל במישור הארצי לאומי -מלחמה מתמשכת של 3 שנים, שקדמה לה מגפת הקורונה, שינויים בהתנהלות המשטר, אלימות חברתית גואה, קיטוב בתוך החברה, ועבור לשינויים טקטונית בהתנהלות הבין לאומית. על כך נוספים פיתוחים טכנולוגים, שמכניסים אי ודאות, כגון מהפיכת ה AI
לאור זאת, עניין אותי לבחון, כיצד אי הוודאות הזו משפיעה על דפוסי ההתנהגות שלנו בארצנו הקטנטונת. מתברר שגם כאן יש התפלגות. יש נמלים ויש חרגולים. ישנם העוצרים הוצאות, שאינן מחויבות, ומגדילים את שיעור החיסכון בבחינת הערכות הנמלה ליום סגריר. במקביל ישנם החרגולים בבחינת בואו ונהנה מההווה, נהנה מטיולים ורכישות, כי מי יודע מתי יסגרו עוד פעם השמים ויתפוצצו עלינו טילים.

מבחינה פסיכולוגית שתי דרכי ההתנהגות מובנות והגיוניות, אך השאלה היא, איזו מהדרכים משרתת אותנו טוב יותר לאורך זמן. הפילוסוף הסטואי סנקה כתב עוד לפני כ2000 שנה, שבני האדם סובלים לרוב לא מהאירועים עצמם, אלא מהחרדה של מה שעלול לקרות. הוא לא המליץ להתעלם מהעתיד, אלא להסתפק בכך שנכין עצמינו באופן סביר לעתיד ונחייה את ההווה – שוב, דרך האמצע בדגש על ההווה.

חוקרים מודרניים של גיל הפרישה טוענים, שהשאלה אינה האם לחיות את ההווה או לדאוג לעתיד, כמופיע במשל הנמלה והחרגול, אלא איזו רמת ביטחון נדרשת לי כלפי העתיד, כדי שאוכל לחיות ברווחה גם בהווה.

ברור שכל פרט צפוי לתת תשובה שונה. יש כאלה שירגישו, שהם נדרשים לכרית ביטחון גדולה יותר לעתיד שתבוא מן הסתם על חשבון מנעמי ההווה, ישנם כאלה שירגישו שכרית ביטחון קטנה יותר תספק אותם להרגיש רגועים לעתיד לבוא, וישנם כאלה, המאמינים בהשגחה עליונה, שתדאג למחסורם בבוא היום.

בהיבט הכלכלי ברור שאת החיסכון המכסימלי כדאי לבצע בתקופת צעירותינו, וזאת מפני ששקל אחד שאנו חוסכים בגיל 20 שווה יותר מ 7 שקלים אותם נכניס לאותו חיסכון אחרי 40 שנה בגיל 60 (זה בהנחה של ריבית בסיסית נמוכה של 5% בשנה) בפועל, השקעות בערוצים סולידיים של קרנות פנסיה, קופות גמל או קרנות השתלמות, הניבו תשואה גבוהה בהרבה.

עד כאן התיאוריה הכלכלית, אך במציאות חיינו למרביתנו קשה לרוב לחסוך בצעירותינו, כי אלה הן השנים בהן אנו בונים את עצמנו, לומדים, רוכשים מקצוע, מקימים משפחה, מגדלים ילדים, וכתוצאה, ההוצאות נוסקות, והיכולת לחסוך נמוכה. בתקופה זו גם התחרות החברתית בה אנו נתונים, נמצאת בשיאה. החברים נסעו לטיול בחו"ל, אז גם אנחנו ניסע, החליפו דירה או רכב ראוי, צריך שלא נפגר אחריהם, וכך קורה גם אצל ילדינו.

מאחר שאני מפנה את הדברים בעיקר לחברי הגמלאים, הרי תקופת החיסכון שלנו בעיקרה כבר מאחורינו, וכל אחד מאיתנו נהג על פי דרכו. מי שנהג כנמלה, חסך יותר, ומי שהיה חרגול, חסך פחות. מי שפעל כעצת הרמב"ם ונהג בדרך האמצע, יש לו גם חיסכון סביר וגם זיכרונות מדברים שעשה.

במקביל, חשוב לדעת, שלא כל מי שיש לו חיסכון נאה, פטור מלבטים ובעיות. ולאילו אכוון את דברי.

מתברר, שאנשים, אשר חסכו במשך עשרות שנים, פיתחו לא רק הרגל כלכלי אלא גם דרך חשיבה. במשך השנים הכסף והנכסים סימלו עבורנו ביטחון ואחריות לעתיד. כאשר הגענו לגיל פרישה, המוח לא תמיד מחליף מצב, או לפחות מתקשה להחליף. זו הנקודה בה אנו יודעים רציונלית, שאנו יכולים להרשות לעצמנו להוציא על עצמינו יותר, אך ברמה התחושתית רבים מאיתנו עלולים לחוש אי נוחות או אפילו אשמה בכך שאנו "מבזבזים" כסף על עצמנו .

אז מה עושים כדי לא להיות במצב זה, ושלא נחוש רע שעשינו דבר פסול?

ראשית, כדאי לחשוב שאנו מוציאים את הכסף עבור היעדים בגינם חסכנו, דוגמת טיול לחו"ל שהוא בהחלט ברשימה. גם טיפולי בריאות חשובים מאד. מותר לגשת לרופא מומחה ולשלם כמה שנדרש, ולא לחכות חצי שנה בדאגה, עד שיקבל אותנו בטובו הרופא המומחה של קופת החולים. חצי שנה בגילנו שווה הרבה הרבה יותר מאשר בגיל 30.

לרבים קל יותר להוציא כסף על עזרה לילדים ולנכדים, חוויה וטיול משותף עם המשפחה הוא אפיק מומלץ, וגם עזרה לקהילה, תרומות ושאר מעשים טובים. מהניסיון של רבים החרטה הנפוצה ביותר, בערוב ימינו, אינה "חבל שלא חסכתי יותר", אלא שיכולתי להרשות לעצמי יותר בטרם בריאותי התדרדרה, ואיני יכול יותר.

וכפי שהתחלתי בנימה אישית כך גם אסיים.

האם כתוצאה מהלימוד וכתיבת הכתבה יהיה לי יותר קל פסיכולוגית לקנות רכב חדש? איני בטוח. כנראה שנמלה צעירה לעת זקנה, אינה הופכת לחרגול, אלא פשוט לנמלה זקנה.