מהר, מהר! מה לקחת? - מאת: שושנה רשף

אמא עמדה שם במרכז החדר בחוסר אונים, מבטיה הופנו לכל הכיוונים בעצבנות. בעצם כל התנהגותה תזזיתית הייתה, כאילו אומרת: "מהר, מהר!", ונדמה שזה באמת מה שמלמלה לעצמה, ואולי התכוונה גם אלינו, שהרי הרגעים היו ספורים, והזמן היה קצוב ומוגבל

את המהלומות החזקות, הנוראות, מחרישות האוזניים, המפחידות עד אימה על דלת הכניסה אני לא זוכרת, ואולי באמת לא שמעתי, אבל אני יודעת בוודאות שהן היו שם. אי אפשר היה שלא לשמוע את מהלומות האגרוף באותה שבת בחמש לפנות בוקר. כך לפי הסיפורים.

אמא עמדה שם במרכז החדר. היא נראתה טרודה, תנועות ידיה זריזות, מונפות לכאן ולכאן לעיתים בחוסר אונים. מבטיה גם הם הופנו לכל הכיוונים, עצבניות. בעצם כל התנהגותה תזזיתית הייתה, כאילו אומרת: "מהר, מהר", ונדמה שזה באמת מה שמלמלה לעצמה, ואולי התכוונה גם אלינו, שהרי הרגעים היו ספורים, והזמן היה קצוב ומוגבל.
היא מיינה. היו דברים שזרקה מעליה ואחרים שארזה, דחפה, דחסה. אני לא יודעת מה, לא יודעת לתוך מה, לא יודעת למה. ואני הקטנה, עומדת לידה מנומנמת, מבולבלת, ודאי לא מבינה, עדיין בכותונת לילה, מבוהלת, אוחזת בחוזקה בדובי הצהוב הגדול, בדובי שלי, שכל כך אהבתי. אני עומדת ומחבקת אותו חזק חזק , שלא יישמט ממני, כי הוא היה כל כך גדול שאפילו יעבור אותי בגובה, אם אעמיד אותו לידי להשוואה.
על הרצפה זרוקים ללא סדר, ללא היגיון בערבוביה, בגדים מכל סוג וצבע, מעילים, שמלות, כותנת לילה, כובעים, כרים, שמיכות, נעלים, וגם סיר או שניים ומחבת, כמה כפות, מזלגות ועוד ועוד... דברים, חפצים, מי יכול לזכור? איזה בלגן היה שם.
ואמא, ביעילות שאינני יודעת מנין הייתה לה ומנין למדה, ניסתה לדחוס חפצים, כל מיני דברים, עם סדר וללא סדר לתוך תיקים ואולי שקים, ואולי הייתה זו מזוודה בכלל, שהרי עשירים היינו. זאת אני יודעת בוודאות, כי היינו נוסעים בקיץ לנופש על יד הנהר, וגם עצים היו שם, ונדנדה וערסל. אפילו תמונה יש לי משם, רק אחת. אולי כדי להוכיח שכך באמת היה. ואותי הלבישה אמא שמלה, ועליה עוד שמלה, ואולי אפילו עוד אחת שלישית, שהייתה קצת יותר גדולה ופחות צמודה. יכול להיות שאותה שמלה שלישית הייתה בכלל לא שלי, אלא של אחותי הגדולה? וגם מעיל כמובן לא חסכה ממני אמא, והלבישה אותו עלי על כל השמלות. בקיצור, הייתי לבושה בכל מה שרק אפשר היה להעמיס על גופי הקטן, ובלבד שלא יכלל בתוך חמישים הק"ג הארוזים, שמותר היה לקחת איתנו. אין שום ספק שכך היה גם גורלה של אחותי, שהייתה גדולה וחכמה ממני, מה שנקרא בוגרת, שהרי היא תהיה עוד מעט בת שמונה.
...ואז בכיתי, ביקשתי, התחננתי על הדובי. "אמא, את הדובי. אני רוצה לקחת גם את הדובי" - הדובי שהיה החבר הכי טוב שלי והכי יקר לי, אותו קיבלתי במתנה מהדוד האהוב שלי כשהגיע לביקור מפלשתינה - אותו דוד שנשא אותי בת השנתיים ומשהו בזרועותיו לעבר הקונדיטוריה הכי טובה בעיר, ועוד שנים רבות אחר כך הזכיר לכל, איך באותו מעמד לא ויתרתי, כך לפי סיפורו, כשעמדנו מול דוכן העוגות המפתות שאלתי: " א דלה ריבצי"? (שם חיבה לרבקה אחותי, בפולנית) כלומר, ובשביל רבקה? אני דיברתי עם הדוד שלי פולנית?
"את הדובי, את הדובי, אמא", דרשתי בתוקף וחיבקתי אותו עוד יותר חזק ובכל כוחי. ואמא, שתמיד ידעה, מה חשוב ומה נחוץ, ובוודאי ברגעים כאלה, רק אמרה ובקול כנראה די משכנע, "תעזבי את הדובי, קחי במקומו עוד כר, את זה בטח נצטרך" , ואני השתכנעתי.