אנחנו, חמישה חברים מ'ידיד לחינוך', מספרים על דמות אחת, מיוחדת ומשמעותית בחיינו הצעירים, מאת: ריקה שפרינצק

 על ד"ר אלישע שפי שהיה המנהל שלנו ב"תיכון מיטרני" בחולון, כשהיינו מורים בראשית דרכנו - על מנהיגות וקהילתיות

התיישבנו לנו, חמישה אנשים, כולנו מתנדבים ב'ידיד לחינוך', להיזכר בתקופה בה היינו מורים צעירים בתחילת דרכנו, ולדבר על מי שהיה המנטור שלנו, ד"ר אלישע שפי, שהקים וניהל את ה"תיכון המקיף מיטרני" בשכונת ג'סי כהן בחולון. כבר בכך היה מסר ברור: בית ספר שיש בו גם כיתות עיוניות וגם כיתות מקצועיות כמו פעם, בשכונה לא פשוטה.

עם חלוף השנים הבנו יותר ויותר עד כמה דרכו החינוכית והערכית השפיעה עלינו בהמשך, ובין השאר בוודאי גם על אופן התנהלותנו כמתנדבים.
ישבנו בסלון הנעים בביתה של לאה רוזנברג, יו"ר העמותה שלנו: לאה כמובן, ריקה שפרינצק, הניה קמיר, ראובן ורול ואירית רימון. השיחה קלחה לה בקלות ובגעגועים.

השאלה הראשונה ששאלתי נשארה כמעט היחידה והתוותה את השיח, כמעט ללא צורך לשאול שאלות נוספות. הכוון ברור: מיהו דר' אלישע שפי עבורנו ואיך השפיע על התנהלותנו.
כל מה שעלה בשיחה הצביע על דמות של מנהיג.

לאה: "שפי הוא אכן דוגמא למנהיג שיצר קהילה - קהילת המורים בביה"ס, שהייתה מאד מיוחדת, קהילה שיצרה אתוס של מקצועיות, אחריות טוטאלית לתלמידות, לתלמידים ולמעשה החינוך.
נוצר משהו שהוא מעבר למקום עבודה, מעבר לקהילה חברתית. היינו בית חינוך למורים ולתלמידים. היה שם חדר מורים חם ותומך, שבראשו מנהיג שנסך בכולנו השראה, נתן דוגמא אישית, דיבר ועשה, האמין בנו ולכן גם דרש מאתנו".

הניה: "שפי אסף מורים צעירים, ומייד הטיל עליהם סוג של תפקידי ניהול. כבר אחרי שנה הוא נתן לי כיתה לבגרות בביולוגיה ללא היסוס. הוא הטיל עלינו אחריות אמיתית, למרות שהיינו לגמרי צעירים ובראשית דרכנו".

ראובן מוסיף: "כשהוא סימן מישהו שהוא בעל פוטנציאל, אז הוא האמין בו שיצליח להתמודד".

ריקה (אני): "עד היום אני לא מבינה איך בשנה הראשונה להיקלטותי בביה"ס, "זרק" אותי שפי לכיתת החינוך שלו יב', (טוב, כמחנך הכתה הוא יכול היה לעקוב אחרי במהלך השנה), ומה ללמד? פילוסופיה – התחום אותו למדתי באוניברסיטה. רעדתי מפחד, גם יב' וגם מקצוע שכלל אינו נכלל בבחינות הבגרות, אבל הוא חשב שזה תחום חשוב, וצריך ללמוד לפחות משהו ממנו בלי קשר לבגרויות, וכך בקש ממני, שאכין לו טקסטים שאבחר ללמד, כי לא היה שום חומר כתוב לתלמידי תיכון. "לשאר", אמר, "אני כבר אדאג". חודש לפני תחילת שנת הלימודים כבר חיכו לי חוברות מודפסות לחלוקה בכיתה. האמון הזה והצעדים שנקט, הפתיעו וריגשו".

אירית: "הגעתי לביה"ס, כשבדיוק היה צורך במורה ללשון. עברתי את שעור המבחן, ואז מאד חששתי להיכנס לכתה. אמרתי שאין לי ניסיון. דר' שפי התעקש: "אז תנסי, את יכולה", ויכולתי. לימדתי 4 שנים כיתה מקצועית של אז, כיתת אופנה, שעם האתגר שבה, הצלחתי מאד ביחסיי עם התלמידים. כשסיימתי עם כתה זו, הוא הכריז, שעכשיו עלי ללמד בכיתת מחשבים, 'כדי שאנוח', כדבריו. 'עכשיו', אמר: 'תתמודדי עם משהו אחר"'.

ראובן: "כשהתקבלתי לעבודה בביה"ס אמר לי דר' שפי: 'אתה תעבוד אצלנו שליש מישרה, אבל אל תדאג, אסדר לך עוד חצי משרה בתיכון אחר בעיר'. אמר וקיים. בשנה השנייה כבר יכולתי לעבוד במשרה מלאה בכל אחד משני בתי הספר. התלבטתי, כי בתיכון האחר אהבתי את שיטת הלימוד במעבדה לפיזיקה, שהתבססה הרבה על עבודה במעבדה (שיטת רחובות), מאידך, אהבתי מאד את האוירה המיוחדת ב"תיכון מיטרני" של שפי, את שימת הדגש על הפן החברתי, את הטיפול בתלמידים ובמורים ואת והחברה הצעירה בחדר המורים. כל אלה הביאו אותי לבחור ב"תיכון המקיף מיטרני".

הדברים האלה של ראובן, מובילים אותנו לספר על המנהיגות האנושית והמתחשבת של מנהלנו דאז.

.לאה: "היה בו פירגון טוטאלי. הוא התעניין בנו כבני אדם, ולא רק כמי שממלא תפקיד או משימה. אני נזכרת, שכאשר עמדתי להינשא למשה, הוא מייד הצהיר: 'את לא מתחתנת עד שאני פוגש אותו', ובאותה רוח, זמן קצר לפני חתונתנו נפטרה רותה אשתו של שפי. הוא בא לחתונה עם שתי בנותיו ואמר: 'באתי רק להגיד מזל טוב"'.

כולנו הסכמנו שאלישע שפי היה לנו מורה לחיים. הניה מספרת שבקטנותה למדה בביה"ס "רמז" בחולון, שקלט בשנות החמישים עלייה מכל התפוצות והייתה בו אוירה חמה, שייחדה אותו מהרבה בתי ספר אחרים שהיו דוגמטיים ומחמירים יותר באותה תקופה. כשהגיעה ל"מקיף מיטרני" הייתה בו אותה אוירה של ביה"ס "רמז" וזה מאד קסם לה, העובדה שמקשיבים לתלמיד ולא סוגדים רק למצטיינים כדבריה. ראובן מוסיף שההערכה אז הייתה בביה"ס גם על המאמץ ולא רק על הידע שהפגין התלמיד. זו הייתה חדשנות. הנהגתו של שפי היא זו שגרמה לכך ולחדר המורים המיוחד עם החום שהיה בו.

יחד עם הפירגון והאמונה באנשים הצעירים שניהל, כמנהיג, כמובן שהיו לו גם דרישות מהצעירים שסביבו בכל מה שנוגע להתנהלותם האישית והמקצועית עם התלמידים והמורים. באהבתו למוזיקה למשל, הוא חייב את תלמידי ביה"ס לשמוע מוזיקה קלאסית, ולקח אותם לאולם הגדול של בית יד לבנים (היום תיאטרון חולון), כדי להאזין להרכבים מוזיקליים של התזמורת הפילהרמונית, אותם הזמין במיוחד עבור התלמידים. כי חשב שזהו חלק מחינוכו של אדם צעיר - שיקשיב, ישמע, ורק אחר כך יקבע עמדה אם הוא אוהב או לא אוהב. הוא גם תבע מכל מי שעושה, שיעשה את הכי טוב שאפשר. אנחנו יכולים לספר כקוריוז, שבמלחמת יום הכיפורים, הוא כמעט חייב את כל המורות לסרוג כובעי צמר מחממים לחיילים, ומה עושה מי שלא יודעת לסרוג? משתדלת בכל זאת לעשות משהו בעניין, כי איך תסרב לשפי?

הניה: "לפעמים בישיבות מורים, הוא היה פותח ומדבר על משהו שרצה שאנחנו נצביע עליו. לאחר 'נאום' כזה, היה מבקש הצבעה. פעם אחת התעצבנתי מאד ואמרתי לו, שהוא לא בסדר. 'תן קודם לאנשים לדבר ולהביע עמדה, אנחנו לא 'יסמנים', אמרתי. בתקופה של אז, זו הייתה העזה מצידי, אבל אני חושבת שבאווירה שהוא יצר, יכולתי להרשות לעצמי לומר את מה שאמרתי. שפי מייד לקח לתשומת ליבו, וקבל את דברי. הוא העריך וכיבד מאד בעלי עמדות עצמאיות".

המורשת הזו עברה אחר כך לנו, תלמידיו, ואחר כך לתלמידים שלנו שהגיעו ללמד בביה"ס. היו לנו לא מעט כאלה.