"הסירו את שמות הניכר מקרבכם, יבחר לו כל אחד בישראל שם עברי מקורי" (המשפט הופיע בעיתון "דבר" בשנת 1937) - מאת: שרה ברנשטיין

כל הסיפורים המופיעים בכתבה הם של מתנדבי 'ידיד לחינוך'

הייתכן כי ייקרא בישראל ילד בשם היינריך? חנוך מרקוביץ, שורד שואה, נולד ברומניה בשלהי מלחמת העולם השנייה. כשהוריו הבינו, כי יש סכנה לחיי בנם, הם עשו עסקה עם הכפרי שבאזור מגוריהם,  ונתנו לבנם שם נוכרי, אותו רשמו בכל מסמך, וזאת כדי שהילד יקבל שם, שיוכל להגן עליו בזמן המלחמה. שם עברי, הם הבינו, יסגיר אותו ויסכן את חייו. כשעלו לארץ, נשא את השם הזה, וכשעלה לכיתה א, הבינו הוריו, כי שם כזה יהווה בעייה, והוסיפו לו שם עברי מקראי, שהיה גם שמו של הסב –חנוך.
חנוך מספר שהשם היינריך הופיע בתעודת הזהות עד לגיוסו, וכאשר קראו בשמו לעלות  לאוטובוס בלשכת הגיוס, הסתובבו הראשים כלפיו בתימהון, ואז כחלק מעברות השמות במסגרת הצבא, עוברת שמו סופית, והוא  קרוי היום חנוך.

עם קום מדינה התפתחה התפיסה, כי שם עברי יכול לטפח תחושת קשר וזהות תרבותית, וכי הוא משמש כתזכורת למורשת ולמסע ההיסטורי שלנו כישראלים וכיהודים. בשנים הראשונות למדינה נתבקשו  במקרים רבים העולים שהגיעו לארץ לעברת את שם משפחתם. הסיבות לכך היו מגוונות. המדינה הצעירה שאפה ליצור זהות ישראלית חדשה ומשותפת, שתטשטש את ההבדלים בין עדות וארצות מוצא שונות. עברות השמות נתפס כצעד חשוב בהשתלבות העולים בחברה הישראלית החדשה ויצירת מכנה משותף. זו הייתה מדיניות כור ההיתוך.

היו כאן גם שיקולים ביטחוניים וייצוגיים, במיוחד בקרב אנשי הצבא, כדי ליצור תדמית ישראלית ברורה וחד משמעית, במיוחד בפעילות בינלאומית. דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל, אף קבע, כי רק קצינים בעלי שמות עבריים יוכלו לייצג את צה"ל בחו"ל. הוא היה אחד הדוחפים המרכזיים של מדיניות עברות השמות, במיוחד בקרב אנשי הצבא ונושאי משרות ציבוריות. בכך הוא ראה סמל ל"יהודי החדש". וכך ארע, למשל, שמבין שני אחים ששם משפחתם בלומנפלד, האחד קיצר את שמו לפלד – שם עברי (3 האותיות האחרונות של השם המקורי), כשנשלח בתפקיד מטעם חיל האויר לארה"ב, ואילו אחיו הצעיר שניהל את בית הספר לשוטרים נושא עד היום את שם אביו שורד השואה.

ראוי להדגיש גם, כי עידוד השימוש בשפה העברית, בין השאר באמצעות עברות השמות, נתפס כחלק מהחייאת השפה העברית והפיכתה לשפה המרכזית במדינה.
הוקמה אז "ועדת השם העברי" שפעלה בשנים 1948–1950 מטעם הוועד הלאומי וועד הלשון, כדי לסייע לאזרחים ולחיילים לעברת את שמותיהם. צה"ל עצמו הקים ועדות שונות שעסקו בנושא. גם אישי ציבור, אנשי רוח, סופרים וארגונים ציוניים עודדו את עברות השמות כחלק מהבניין הלאומי.

רני רוגל מספר על אביו נקדימון רוגל העיתונאי, שהיה קרוי נקדימון ספקטור, שמשפחתו היא מצאצאי מגורשי ספרד. "נקדימון החליט ב-1951 לעברת את שם המשפחה וחיפש שם מקורי. התהליך היה כזה: ספקטור, אינספקטור, בלש, מרגל – הופה: רוגל – במקור, שם מקום ליד ירושלים: עין רוגל באבן הזוחלת.
הוא היה הרוגל הראשון בארץ" (אז שינויי שמות פורסמו ב"רשומות"), ומאחר שעבד ב"קול ישראל", רבים שמעו את השם והיו כאלה שאימצו אותו כשם משפחה, ובהמשך כשם פרטי". על דרך ההומור, מוסיף רני "כששאלו אותי אם רוגל נחום (ספורטאי, קפיצה משולשת) הוא קרוב משפחה שלי ועניתי בשלילה, ראיתי פנים מתכרכמים והתחלתי לענות בחיוב".

שם נעוריה של ריקה שפרינצק, שהייתה בת יחידה להוריה היה אניקשט, זהו שם ליטאי. על שם עיירה בליטא וגם שם של אבן בשם אוניקס שיש שייחסו לה קדושה, והיא אחת מאבני החושן של הכהן הגדול. "אבי", היא אומרת, "שהגיע מבית ציוני וקנאי לשפה העברית, החליט שלכבוד עלייתי לכיתה א', הגיע הזמן לשנות את השם לשוהם, שהיא בעצם אבן האוניקס".

טלי יצקוביץ מספרת שמשפחתו של אביה נספתה בשואה. אביה היה הניצול היחידי מכל המשפחה הגרעינית והמורחבת שעלה לארץ. הוא יצר שם משפחה משמות בני משפחתו - שם בעל משמעות  וזיכרון לבני משפחתו. השם הוא בשוראי – נושא הבשורה. ראשי התיבות של בן, שלמה ורחל אוליניק, יוחנן.
האות ב' - מסמלת אותו - בן. האות ש' - מסמלת את אביו שלמה ואחיו שמואל. האות ו' - מתייחסת לוו החיבור. האות ר' - מסמלת את אימו רחל. האות א' - מסמלת את שם המשפחה הקודם - אוליניק, והאות י' - מסמלת את שמו, יוחנן.

עודד פרירא מספר, כי שם משפחתו הוא כהן פרירא ומקורו מאנוסי ספרד שגורשו מספרד לפורטוגל ב  1492 ומשם לאמסטרדם, שם הקימו את הקהילה היהודית פורטוגלית. "אבי הגיע לארץ כמעפיל ב1946, וכשקמה המדינה, התבקש לעברת את שמו. תגובת אבי הייתה ששמו הוא כהן פרירא, ולכן אין צורך לעברת אותו. הפקיד שטיפל בנושא, החליט בכל זאת לשנות את שם משפחתו, ורשם: כרמוני. אבא שלי התעקש בפנייתו למשרד הפנים לשמר את שמו המקורי, וכך היה.
עודד ממשיך ומספר: ההכרזה על מדינת ישראל הייתה בדיוק כשעלתה אימי לארץ כמעפילה באמצע הדרך.  שמה המקורי היה  אלי פרדונר. כשהגיעה כעולה לשער עלייה בחיפה, חייבו אותה לשנות את שמה לשם עברי. אלי זה שם של בן, אמרו לה, והיא הסכימה לשנות לשם אסתר שולמית - אסתר הזכיר לה את שם אמא שלה, ושולמית את שם אביה. כשנתבקשה לעברת את שם המשפחה היא התנגדה בתוקף ואמרה: "לא עברתי את השואה כדי שישנו לי את שם המשפחה וישמידו כל זכר ממשפחתי שהושמדה כולה חוץ ממני ומאחותי".

לצביה טולדנו יש סיפור קצת שונה. בעלה עלה עם משפחתו ממצרים בשנת  1950. כשנולדו הילדים, נתנו להם ההורים שמות עבריים, אבל על מנת לשחררם מבית החולים וכדי להסתיר את יהדותם, נתנו להם דרכונים עם שמות לועזיים. נכון להיום כל חמשת הילדים נושאים שמות כפולים. משרד הפנים בארץ רשם אותם, כשהשם העברי ראשון ואילו השם השני זר: אברהם-אלברט,  רחמים-רמונד, ברוך אנדרה (בעלה), אליהו- קלוד, וחיים-ויקטור.

צביה מספרת גם על אביה. "אבא שלי היה במרוקו מורה לעברית, לכן כולנו, 5 ילדים, קבלנו שמות עבריים שלאותה תקופה היו נדירים: צביה, אוריאל, מלכיאל, ואביתר, אשר קבל את שמו לבקשת ניצול שואה, שאיבד את כל משפחתו. אחי נקרא על שם בנו הבכור.

חשוב לציין כי למרות העידוד והלחץ לעברת שמות, הדבר מעולם לא היה חובה חוקית עבור כלל האזרחים. עם זאת, קיימות עדויות רבות על מקרים בהם עולים ואנשי צבא הרגישו מחויבים או נדרשו לעשות זאת.

לסיום, סיפור מעניין, הפעם, על שמו של ישוב, שסופר לנו על ידי הניה קמיר. זהו סיפור שמו של קבוץ  נצר סירני, שריתק אותנו במיוחד, ואני מצרפת אותו כאן.

קבוץ בוכנוואלד היה שם הקבוץ שהוקם על ידי ניצולי שואה, שעלו ארצה אחרי מלחמת העולם השניה. לחברים היה ברור כי יש לשנות את השם, ופנו לצורך כך לוועדת השמות של קק"ל. הבקשה הייתה, שהשם יהיה שם עברי, ויבטא את היותם ניצולי שואה. השם שנבחר היה "נצר" (צאצא, ענף). כאשר הצטרפו לקבוץ חברי גבעת ברנר בעקבות הפילוג שהיה שם, הם בקשו להנציח את חברם אנצו סרני שהיה סופר, פעיל ציוני, ונרצח כצנחן באיטליה. וועדת השמות התנגדה לשם  "נצר סרני", כי סרני אינו שם עברי. אחד החברים, חיים בן אשר, שהיה חבר כנסת, הציע להעביר חוק בכנסת שיאשר את השם "נצר סרני". בסופו של דבר אושר השם ללא צורך בחוק. את הנימוקים בעד שם זה הייטיב לבטא נתן אלתרמן בשיר שכתב בטור השבועי: "האין למשל צליל עברי במקצת למין שם כמו טבריה...