...וכך נוספה לי עוד שעת התנדבות שבועית - מאת: ראובן ורול

זה קרה ביום שני. ההפסקה הגדולה עמדה להסתיים, ואני התחלתי ללכת לחדר שבו אני מקיים את פעילות ההתנדבות. מרחוק ראיתי את דוראל, מחנכת כיתה ג', שמעולם לא עבדתי איתה. סימנתי לה שלום בידי והמשכתי בדרכי. והנה דוראל קוראת לי ורצה אחריי. זו כבר הייתה סיבה ראויה לעצור. שכן, לא כל יום בחורה צעירה רצה אחרי זקן כמוני. לאחר מילות נימוס מתפתחת בינינו השיחה הבאה:

דוראל:   באיזה ימים אתה מגיע להתנדב כאן?

אני:       כל יום, פרט ליום שלישי.

דוראל:   ולמה אני לא זוכה לקבל חלק מהשעות שלך?

אני:       כי אני עובד עם הכיתות הגבוהות ו' ז' ח'.

דוראל:   אבל יש לי מקרה מיוחד של ילד בכיתתי, שהינו חסר בטחון לחלוטין, וזה גורם לו לתסכול עד כדי
              חוסר אפשרות ללמוד בקצב של שאר התלמידים בכיתה.

אני:       כל השעות שלי מלאות, ואין אפשרות לשלב בהן גם את התלמיד שלך.

דוראל:   מי אחראי על המערכת שלך?

אני:       אורלי.

דוראל כבר שולפת את הטלפון שלה ועומדת לצלצל לאורלי, ואני מצד אחד דבק ברצוני לעבוד עם הכיתות הגבוהות ומצד שני ליבי נמס מול הרצון העז והדבקות במטרה של דוראל.

המשך השיחה מתנהל כך:

אני:       עזבי את אורלי ובואי נחשוב על פתרון יצירתי.

דוראל:   מה הפתרון?

אני:       אוסיף לעצמי את השעה השישית בימי רביעי ואנסה לעזור לתלמיד שלך.

דוראל:   אבל השעה השישית עלולה להיות קשה מדי עבורו.

אני:       טוב, שברת אותי. אני אקדים ואגיע בימי רביעי בשעה הראשונה (בדרך כלל אני מתחיל בשעה השנייה).

דוראל כמעט קופצת משמחה, מודה לי על הכל ואנחנו מסכמים להתחיל כבר ביום רביעי הקרוב.

וכך, נוספה לי עוד שעת התנדבות שבועית...