האתגר והסיפוק שבחינוך ילדים על הרצף האוטיסטי בבתי הספר, חלק א' - מאת: חנה הופר

חנה הופר מספרת על אתגר התנדבותה בטיפול בילדים על הרצף האוטיסטי

הרצון שלי להתנדב ולטפל בילדים אלה הייתה החלטה רגשית לחלוטין. אינני אשת חינוך ואין לי ניסיון בעבודה סוציאלית. הייתה לי הרגשה שזו משימה חשובה, הדורשת חמלה רבה, והייתי במצב שיכולתי להעניק כזו ברצון רב. ידיעתי בנושא הייתה די שטחית. העמקתי בעזרת קריאה מרובה.

לפני שארשום את חוויותי בנושא, חשוב לדעת שמדובר בליקוי תפקודי באחד או יותר מהתחומים הבאים:
1) אינטרקציה חברתית. 2) תקשורת. 3) התנהגות חזרתית.  4) קושי בהבעת רגש או בפרוש רגשותיהם של אחרים. 5) תנועות ידיים ונדנוד הגוף ורגישות יתר לגירויים חושיים.
רק במאה העשרים אובחן האוטיזם והתחילו המחקרים לאופן הטיפול.

הכיתה שבה התנדבתי, מנתה שתי בנות וחמישה בנים, והייתה היחידה על הרצף האוטיסטי בבית הספר, מתוך השאיפה לשלב אותם במידת האפשר בחברת ילדים רגילים.

העבודה עם כל ילד נעשית בנפרד בהדרכת המורה ובעזרתה. היה עליי להיות קשובה בצורה אבסולוטית לילד, ולתת לו את מירב תשומת הלב, כדי שירגיש שאני שם רק בשבילו. כשעשיתי היכרות כללית עם הילדים, הצגתי את עצמי. ילדה אחת מהשתיים בכתה, בחנה אותי היטב ושאלה: "את זקנה או סבתא?" עניתי לה שאני סבתא. התשובה מצאה חן בעיניה, ומאז קראה לי סבתא חנה. כך מיקמה אותי במרחב המשפחתי שלה.
משימה ראשונה ויסודית הייתה ללמד את הילדים סדר, ועל כך שיש מיקום לכל חפץ ושצריך לשבת על הכסא המסוים שנקבע כמקומו של כל אחד ועוד....זו משימה של חודשים, ובמקרים מסוימים גם שנים.

לילדה שהזכרתי, הייתה יכולת למידה בחשבון ובעברית, תוך ישיבה, כשהיא מנדנדת את כל הגוף ומזמזמת שירים שמאד אהבה. המצב הזה שיגע את יתר הילדים. זה הפריע לשקט שלהם ולריכוז שרצו להגיע אליו. בהוראת המורה, הקמתי אותה ויצאנו לפעילות גופנית שתנער את גופה ותוציא אנרגיה. הפעילות המומלצת הייתה לעלות ולרדת כמה פעמים  במדרגות. היא עשתה זאת בקצב של ילדה בגילה, ולא הבינה מדוע אינני יכולה לעמוד בקצב שלה. כשכעסה עלי גבר, חזרנו לכיתה והרוחות נרגעו מעט.

היה ילד בכיתה שבקיאותו במחשב הייתה גאונית, ואפילו המורות נעזרו בו בשעת הצורך, אבל תוך שניות יכול היה להווצר מצב בו היה הופך לאלים ברמה של סיכון ממשי לסובבים. קרה שלאחר מאמצים רבים מצידי, הוא קבל התקף אלימות כזה, שכמעט חטפתי אגרוף בבטן. פעם זה קרה בשעור ספורט (חשוב להם) ובזמן ריצה. הילדה שהוא לא סבל בגלל הנדנודים שלה, פלטה מילה שהוא פרש אותה כעלבון ולגלוג, ואז באה האלימות. המורה לספורט ואני השתלטנו עליו והרגענו אותו. כשחזרנו לכיתה הוא הודה והבטיח לא לחזור על האלימות, אך כשלא עמד בהבטחתו מספר פעמים, נאסר עליו השימוש במחשב שהיה כל כך חשוב לו. הוא הפנים את הדברים בקצב שלו והתקפי האלימות פחתו.

ילדים אלה בדרך כלל רגישים באופן מיוחד. הם אוהבים חיבוק, מגע וגילויי חיבה, אבל היה למשל ילד אחד שהתנהג באופן שונה. מהרגע שהגעתי, הוא ביקש שאשב רחוק ממנו, ושלא אגע בו. קלינאית-תקשורת שטיפלה בילדים, הסבירה לי שמגע קל שבקלים גורם לו הרגשה של זרם חשמלי בכל הגוף למדתי להיזהר איתו.

בבית הספר נעשו צעדים כדי לשלב את הילדים עם ילדים ה"רגילים".
ילד שגילה בקיאות והתעניינות במקצוע מסוים, הלך איתי לשעת שילוב בכיתה שבה נלמד המקצוע. שם גם למד את צורת הלימוד שלהם, ואילו ילדי הכתה למדו איך להתייחס לשונים מהם. זה חיזק מאד את הבטחון העצמי שלו. אני הצטרפתי לשעורי השילוב, כי נוכחותי מנעה התנהגויות בלתי צפויות. עוד תרמו לשילוב בין הילדים, הפסקות משותפות. זה נעשה בהדרגה ובהשגחה מרובה שהייתי שותפה בה.

הילדים השתתפו גם בטקסים שונים שנערכו בחצר בית ספר, וזאת אחרי הכנות מיוחדות. בחלק מהטקסים נשארתי בכיתה עם ילד רגיש במיוחד, שלא יכול היה למשל, לשאת את הטקס לזכרו של יצחק רבין. אזכור מוות גרם לו לבכי. הוא גם לא אהב ולא רצה לשיר, וכך גם בטקסים שמחים לא השתתף.

התנדבתי חמש שנים בכיתת הילדים המיוחדים האלה. הם הרעיפו עלי אהבה כנה וקבלו אותי כ"סבתא" שלהם. היו הרבה רגעי תסכול, אכזבה וחוסר אונים, אך גברו עליהם רגעי הסיפוק, השמחה והאושר על כל הישג והתקדמות שחוותי. זכיתי להשתתף ולו במעט, בטפול בילדים שכל כך זקוקים לכך. זכיתי להכיר את הצוות הפדגוגי שכל אחד מהם בעל נשמה יתרה. שאבתי מהם עידוד והשראה.

חלפו שלוש שנים. הם כבר נערים ונערות מתבגרים. אני בקשר איתם וגם עם המורים וגם הוזמנתי למפגש.

זו חוויה שאשא עימי כל חיי.