מול השער כעבור שנתיים - מאת: יפה חכמון סוויסה

 האם נשיב עטרה ליושנה? זו הייתה שאלתי בעומדי מול השער. 

השער נפתח. עצרתי לרגע לשאוף לקרבי את בליל ריחות ביה"ס. שמעתי את קולות התלמידים. התרגשתי.

מזה שנתיים נמנע ממני לפעול. הגם שלוח הזמנים שלי עמוס לעייפה ובעיקר בדברים החביבים עלי, הרי שהעבודה עם התלמידים, והמגע עם הצוות הם אלה המסבים לי התרוממות רוח.

הגעתי למזכירות קריית החינוך רמב"ם בבאר שבע. התקבלתי בלבביות רבה. הגעגועים באו לידי ביטוי משני הצדדים. נכנסתי לסגנית המנהל נינט, אשר חיברה אותי אל בת השירות. בדרך פגשתי את אלירן, מנהל הקריה שהביע שמחה לקראתי וחייך מאוזן לאוזן.

המשימה שקבלתי הייתה לעזור בהכנת טקס יום הזיכרון ליצחק רבין, המשולב כאן בבית הספר עם יום הזיכרון לרחל אמנו (ביה"ס הוא מוסד דתי). יום פטירתה של רחל אמנו ויום הרצחו של יצחק רבין חלים יום אחר יום בהפרש של אלפי שנים והחיבור של רחל אמנו עם יום הזיכרון לרבין על פי תפיסה זו, הוא דרך צניעותה, האחריות ואכפתיות לגורלו של עם ישראל, ומסירות הנפש שלה כאם – "קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה".

קיבלתי  את הטקסט לטקס מבת השירות, ובזמן שעיינתי בו, היא הביאה אלי את הבנות. בו ברגע התחלתי את עבודתי. בן רגע נוצר חיבור בין הבנות לביני ונכנסתי לעובי הקורה. הזמן טס ביעף. עמד לרשותנו זמן מועט להכנת הטקס והמחזה. ברור היה לי שהטקס חייב להיות מכובד ומכבד. דיברנו על הטקסט, על דמותה של רחל אמנו ועל דמותו של רבין ועל המסר שיהיה בטקס. היה שיתוף פעולה מלא בין הבנות: רכזת חינוך חברתי, מיתר, המורה לדרמה, מיטל ואנכי.

הגיע היום המיוחל. התלמידות מילאו תפקידן באופן מרשים. נינט שילבה בתוך הטקס את הכנת הפרשת החלה, והודיעה לקהל שזה זמן לברכות.

ראוי לציין כי דרך ההצגה בה מתוארת דמותה של רחל אמנו כאוהבת, מוותרת, ומקרבת, ודרך הדברים ששולבו בטקס על משמעות רצח רבין בשל דרכו, דעותיו ומעשיו, הועבר המסר של חשיבות קבלת האחר ודרכו. התלמידים יצאו מהטקס עם הבנת מסרים אלה שילוו אותם גם אחר כך.

סיימתי את יומי הראשון כמתנדבת "ידיד לחינוך" לאחר תקופה כה ארוכה בה נבצר ממני לפעול.

יצאתי משערי קריית החינוך נפעמת, עם תפילה בלב, שדבר לא יעצור פעילות מבורכת זו.