מהם סדרי העדיפות של עבודת ההתנדבות שלנו? - מאת: הניה קמיר

 האם עזרה לחלשים בלבד או גם התחברות למצטיינים ולבתי ספר יוקרתיים?

בתקופה האחרונה נמצאת "ידיד לחינוך" בצומת של שינוי וריענון - נקודת זמן שדורשת חשיבה לגבי המשך הדרך.

מאז החלה תקופת הקורונה, ואפילו קצת קודם, צמחו הרבה רעיונות חדשים להרחבה ולהתאמת הפעילות החינוכית ב"ידיד לחינוך" כגון: "ידיד טלפוני" (עזרה לתלמידים ערבים בלימוד עברית}, ח"ץ – חוקרים צעירים (שיעורים בזום בנושאים מדעיים), Start talking"" (תרגול שיחה באנגלית לתלמידים בטלפון) ועוד פעילויות שנעשו בזום.

כאמור, עוד קודם לקורונה היו מתנדבים שהחלו לעבוד על פרויקטים מדעיים יחד עם התלמידים בבתי הספר בהם התנדבו, וגם העבירו העשרות בנושאים שונים לכלל התלמידים או למצטיינים שבהם – מה שלא היה קודם לכן.
דינה בנקלר ז"ל ממייסדות ידיד לחינוך ניסחה לפני יותר מעשור את מטרות העמותה שאחת מהן היא: "סיוע למערכת החינוך על ידי חיזוק הדימוי העצמי של התלמיד ופיתוח תחושת המסוגלות שלו".

הכניסה של המתנדבים לבתי הספר והתמיכה בתלמידים חלשים באשר הם היא לב העניין והיא מובנת מאליה, אך במהלך השנים, עם הרחבת הפעילות של "ידיד לחינוך" לישובים שונים ולבתי ספר שונים, נשאלת השאלה, האם יש לתת עדיפות לתחומים חדשים ולתלמידים שאינם חלשים? האם לגיטימי להעדיף בתי ספר מסוימים על פני אחרים? מה מקומם של בתי ספר מיוחדים כגון הדמוקרטי, אנתרופוסופי ואחרים - בתי ספר שממיינים תלמידים, שהוריהם משלמים שכר לימוד גבוה לעומת בתי הספר הממלכתיים הרגילים ? האם יש לתמוך בתלמידים חלשים בלבד או להשקיע ולקדם גם תלמידים מצטיינים ?

בישיבת המזכירות הפדגוגית של "ידיד לחינוך". דובר על כך שהמשאב העיקרי שלנו הוא, אתם, המתנדבים, וככל שהוא רצוי ומבוקש, הוא אינו בלתי מוגבל, ולכן, ההחלטה  על תיעדוף המקומות אליהם ינותבו המתנדבים חשובה  ביותר.

הוסכם, כי יש להשקיע בעיקר בפריפריה, בה יש מעט מתנדבים ומעט משאבים, וחשוב להתמקד בבתי הספר הרגילים ובתלמידים מתקשים, אך צויין גם עד כמה חשובה התמיכה בתלמידים מחוננים ומצטיינים, שאינם מקבלים מענה בישובים מרוחקים, אבל באשר לבתי הספר הממיינים שנועדו למצטיינים, יש להביא בחשבון שבהיותם ממומנים במידה רבה על ידי גורמים פרטיים (הורים), ובהם הלימודים מתקיימים במסגרות קטנות, התלמידים שם זוכים מראש לתשומת לב מירבית, ולכן יתכן שלא צריכים להקצות את המשאב היקר שלנו למוסדות מעין אלו בשלב זה.

יחד עם זאת, הועלה הטיעון כי התלמידים צריכים קודם כל אוזן קשבת, ולכן יש להפריד בין המצב הסוציו-אקונומי של המשפחה ובין צורכי הילדים שלה, כי כל ילד זקוק לחיזוק הביטחון העצמי שלו וההכרה ביכולותיו. גם הילדים המצטיינים זקוקים לתמיכה, בעיקר תמיכה רגשית.
כל ילד ראוי שיראו אותו, בכל בית ספר יש ילדים שזקוקים לאוזן קשבת.

ומה דעתכם?