הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

"מה בפיך?" עמדנו מעל ערש הדווי של אמא – חשבון נפש, מאת: אילנה סולומון

הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים מזמנים לנו הרהורים ומחשבות בנושאים ערכיים, על משמעות חיינו ועל החיים בכלל ולעיתים בדילימות מוסריות. כולנו מכירים את שורות תפילת "ונתנה תוקף":  בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן, כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן, מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת...

חברת הצוות שלנו, אילנה סלומון משתפת אותנו ברגעים הקשים ובדילימות שהיו לה ולבני משפחתה בחודשים האחרונים שלפני מות אמה.

מעשה שהיה כך היה. אמי היקרה לי מכל, הגיעה לבית החולים, מאחר שהתקשתה לנשום לבד, איבדה את תאבונה, רזתה כל כך ונחלשה. אחי ואני ליווינו אותה בדרכה לבית החולים.

לאחר סדרת בדיקות ליליות ממושכות ומתישות הגיעה בבוקר פמליית הרופאים למיטתה. ניצבו לידה, אחזו בידיה, הביטו בעיניה ונדו בראשם. לליבי התגנבה תחושה לא נוחה, שמקורה בחוסר ידיעה: כיצד אדע מה לעשות עם אמא?

מנהלת המחלקה פנתה אלי בשאלה לא צפויה: "האם את מבינה את מצבה של אימך?"

דקלמתי את האבחנה הרפואית שנמסרה לאחי, שנותר עם אמי בבית החולים עד לפנות בוקר: "תסחיף ריאתי, גידול בבטן וגרורות".

הרופאה לא הניחה לי בכאבי: "מה תרצו לדעתך לעשות עם אימך?"

מול עיני ריצד לו הלוח הכיתתי עליו כתבתי לי לפני שנים בנחת:

"בעד ונגד המתת חסד ". נזכרתי כמה טרחנו, תלמידי ואני, למלא את שתי העמודות ולהמציא סיבות ראויות להמתת חסד או לדחייתה. אך כעת מדובר באמא שלי. טיפולים מאריכי חיים לא ישנו את מצבה הרפואי ולא יעזרו לה, איך מתמודדים? איך אשכיל להחליט במקומה? האם אוכל לשאול את פיה? במי אוכל להיוועץ, כדי שחלילה לא אטעה טעות גורלית?

אמא מוטלת לה רפויה, ואינה מודעת כלל וכלל לסערה שבתוכי. אחי מתקשרים אלי ללא הרף ומחזקים את ידי, אך אני חשה כה חלשה וכה זקוקה להכוונה.

 בצר לי פניתי בשאלה למנהלת המחלקה, כשליבי מאיץ פעימותיו: "מה היית עושה במקומי?"
הרופאה המיומנת הישירה מבטה לעיני, סקרה אותי מכף רגלי ועד לקודקודי והשיבה בשלווה ובנחת: "אם היה מדובר באמא שלי, הייתי לוקחת אותה הביתה, דואגת לכל מחסורה ולא מניחה שיחתכו את גופה".
חשתי שהקרקע חזרה להיות מוצקה מתחת לרגלי, כשהשבתי לצוות הרפואי שהמתין למוצא פי: "אמא תשוב עימי לביתה. נדאג שתקבל את כל הטיפול הדרוש לה בחייה".

השיבה הביתה הייתה לא קלה לאמא ולכל המשפחה. אמא שבה מבית החולים בשכיבה, כשהיא מחוברת לבלון חמצן. בתי הרופאה דאגה ללוותה עד למיטתה.
אחי ואני דאגנו להיות לצידה בביתה בשעותיה הקשות. מצאתי עצמי מגיעה לביתה בכל יום, מביטה בעיניה, אוחזת בידיה ושרה לה שירים שכה אהבה לשמוע. צוות רפואי עמד הכן לקראתה בביתה.

למרות מאמצינו הרבים ניטלה מאמא יכולת הדיבור, וההידרדרות במצבה הרפואי הייתה קשה מנשוא, אך אחי ואני חיזקנו את ידיה, וניסינו לחזק את ליבה עד שלעינינו אספה רגליה על מיטתה והחזירה נשמתה לבורא עולם. לפני מותה האחות ביקשה להזריק לה תרופה, שתדלל את דמה ותאריך מעט את חייה. אחי ביקש מהאחות להשליך את הזריקה, כדי לא להאריך את סבלה. הבטתי בעיניו ובעיני אחי השני שמלאו בדמעות. הבנתי שבמצב הקיים הארכת חייה אינה מיטיבה עימה ועם איכות חייה. היא נדמתה בעיני ליעקב, אבי האומה המקראי, עליו נאמר שאסף את רגליו ומת. אחי ואני זכינו להיות לצידה עד למותה וראינו את השלווה הנסוכה על פניה כשידעה שסופה קרב ובא.

במשך ימים שאלתי עצמי אם החלטתי נכונה, אך לאחר תום השבעה הבנתי, שאמא לא הייתה רוצה שיאריכו את חייה ואת סבלה.
הדילמה המוסרית אליה נקלעתי, חיזקה אותי כאדם ואת משפחתי שתמכה בי ובהחלטותיי. למרות כל הקושי שבהחלטה, אני חשה השלמה עם המצב ויודעת שעשיתי כל שיכולתי למען אימי.

על כולנו להחליט לעיתים החלטות הרות גורל, הקשורות בחייו של אדם, ועלינו לחשוב בצורה הטובה ביותר כדי למנוע סבל נפשי וגופני מהיקרים לנו בעולמנו.