הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

איך אומרים באנגלית "אני דואג מאד להורים"? מאת: רחלי פוקס משקובסקי

בני נוער מאוקראינה שבתכנית "נעלה" והמתנדבים שלנו בצפון

כאשר אולג (שם בדוי) היה בכתה יב' בפנימיית כפר גלים, דאג מאד להוריו ולאחיו התאום, ששהו באוקראינה המותקפת. כך מספרת אלה פודה, מתנדבת של העמותה בקבוצה החיפאית, שנתנה לאולג תגבור בלימודי האנגלית במסגרת תכנית "סטרט טוקינג". אולג הוא אחד מתלמידי התכנית "נעלה" – נוער עולה לפני הורים – תכנית של הממשלה משנת 1992, שמטרתה לקלוט כאן בני נוער יהודים מכתה י', בתקווה שהוריהם יעלו בעקבותיהם. התכנית מופעלת על ידי העמותה לקידום החינוך ירושלים, ונותנת לצעירים ליווי גם בתקופת השירות הצבאי.

אלה פודה עם שניים מתלמידי "נעלה"

אולג הוא נער מיוחד, בנוסף להשקעתו בלימודים עסק גם בציור ובנגינה. כשהתחילה המלחמה באוקראינה, אביו של אולג, עובד בתחום הפיזיקה, שחשש מאד להיות מגוייס בכפיה, הסתתר ביערות. אמו, סבתו ואחיו הצליחו אחרי זמן רב להסדיר עלייה לארץ דרך פולין. בתחילת שהותו בארץ היה אולג מקבל כסף מההורים, אולם כשהתחילה המלחמה, לא יכלו עוד לשלוח, והוא החל לעבוד בכל מיני עבודות בכדי להגדיל את תקציבו. ביולי האחרון, בגיל 18, קיבל אזרחות ישראלית, וכיום הוא משרת בצבא.

ילדי "נעלה" בפנימיה, המעוניינים בכך, מקבלים תגבור בלימודי אנגלית באמצעות שיחה שבועית בת חצי שעה (מאז הקורונה בזום). זהו חלק מתכנית "סטרט טוקינג" המוצעת על ידי "ידיד לחינוך" לכלל בני הנוער בכתות הגבוהות של התיכון, ומנוהלת על ידי רחל גלילי מחיפה. המתנדבים שייכים לקבוצות שונות באזור הצפון. "חלק מהילדים נמצאים כאן ללא הורים בסביבה. הם, כאמור חיל החלוץ, והמתנדבים הם עבורם עוגן תחליפי לסבים וסבתות. מדובר כיום ב-13 בני נוער. הפגישה השבועית מספקת הזדמנות לשוחח על דברים שמעסיקים אותם, ובהם הבעיות שיצרה המלחמה. "ישנם מתנדבים, ששמרו על הקשר עם הילדים גם בחופש הגדול", מספרת רחל גלילי. רחל עצמה הייתה בצעירותה עולה חדשה. היא באה לארץ  מוינה במלחמת יום כיפור עם גרעין אירופאי (אוסטריה, צרפת, שוויץ) של השומר הצעיר, חזרה לווינה (לבקשת אביה) בכדי לסיים את לימודיה האקדמיים – אנגלית, חינוך ובלשנות סלבית, והגיעה שוב לארץ בשנת 1976 לקיבוץ סאסא. כאן עשתה השלמות לספרות אנגלית והוראה. בהמשך עברה עם בעלה לגור בחיפה, החלה ללמד בביה"ס הריאלי, ושם פגשה לראשונה את הילדים של תכנית "נעלה".

חלק מהמתנדבים בתכנית, שעובדים עם ילדי "נעלה", שייכים לקבוצה של אליסה דביר במועצה האזורית מגידו. תשעה מתנדבים מקבוצה זו פעילים במסגרת "סטרט טוקינג" בכפר גלים. לחלקם אנגלית היא שפת אם, וחלקם שמשו בעבר כמורים לאנגלית. הילדים של "נעלה" באים  כיום מרוסיה ומאוקראינה. הפגישות נעשות בשעות אחה"צ או הערב. רחל גלילי מספקת למתנדבים רעיונות לשיחה כאופציה שניתן להשתמש בה, כך מספרת אליסה.

גם אליסה הייתה פעם עולה חדשה. היא עלתה לארץ מוושינגטון d.c. בשנת 1969. היא מתגוררת בקיבוץ הזורע בעמק יזרעאל. שמשה כמנהלת האולפן לעברית של הסוכנות היהודית בקיבוץ במשך 20 שנה, ואף נשלחה מטעם הסוכנות לרוסיה ולאוקראינה על מנת לעודד עליית יהודים משם ולסייע בהסדרת העלייה. בהמשך ניהלה את מוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע.

ננסי רוזנפלד מתגוררת בקיבוץ עין השופט, מתנדבת בקבוצה של אליסה במגידו, ועובדת כבר כמה שנים עם ילדי "נעלה" בכפר גלים. ננסי הגיעה לארץ מהעיר ניו יורק בשנת 1968 בעקבות מלחמת ששת הימים. אחיה הבכור כבר היה בארץ. היא למדה עברית באולפן בקיבוץ עין השופט. גם ננסי הכירה את נושא קליטת העלייה של בני נוער משנות עבודתה כמורה בתיכון במגידו, וכן במכללת עמק יזרעאל ובאוניברסיטת חיפה, שם שמשה כמרצה לאחר קבלת דוקטורט בשפה וספרות אנגלית.

תלמידי "נעלה" באים לארץ בדרך כלל באוגוסט. כחודשיים לאחר הפלישה לאוקראינה, הייתה פניה לגורמים הקולטים בארץ לקבל את המחזור החדש כבר במרץ- אפריל, בטרם יהיה מאוחר מידי, ואולי כבר לא יהיה ניתן לעזוב. קטיה (שם בדוי), שהייתה תלמידה של ננסי, ספרה לה, שהיא התבקשה לסייע בקליטתם של הילדים שיקדימו לבוא לארץ. גם עכשיו ננסי עובדת עם נערה מ"נעלה", שזו לה השנה השלישית בארץ.

איך האנגלית של בני הנוער האלה? "בעבר, בברה"מ", אומרת ננסי, "לא למדו אנגלית כשפה זרה. גם לא הייתה חשיפה לתרבות המערב. עכשיו זה שונה לגמרי. הם באים עם אנגלית טובה, ומה שהם זקוקים לו, כמו התלמידים ילידי הארץ, זה חיזוק מיומנויות דיבור. התלמידות שלי עושות בגרות באנגלית ברמת חמש יחידות." האם יש להם מאפיינים מיוחדים או שהם דומים לנוער יליד הארץ, אני שואלת. "בסך הכל הם דומים. לכולם אין זמן.... קשה מאד לקבוע איתם מועד לשיחה. אני, כמובן מתאימה את עצמי אליהם" אומרת ננסי. "בזמן המגפה והסגרים, כשהרבה פעילויות הופסקו, היה יותר קל. יש לי נכדים בגילים של ילדי 'נעלה'. אולי אני רואה אצלם רצון חזק עוד יותר להשקיע ולהצליח." נראה שזהו מאפיין של מהגרים בכלל. (ר.מ.פ)

אלה פודה אומרת, שילדי "נעלה" הם החולשה שלה מימים ימימה. בעבר היא ניהלה את ביה"ס התיכון הריאלי בחיפה. "ביה"ס קיבל אז קבוצת ילדי "נעלה", שגרו בקיבוץ משמר העמק. חלק מהמורים, ואף אני "אימצנו" כל אחד ילד. אותו ילד נעשה אצלי בן בית. נקשרתי אליו מאד. בהמשך הגיעו לארץ אמו וסבתו, והקשר התרחב, וכלל גם אותן. לפני כשלוש שנים, כמתנדבת, גוייסתי (על ידי רחל גלילי, שהיכרנו מימי ביה"ס הריאלי), קיבלתי את אירנה (שם בדוי) מ"נעלה" – נערה אינטליגנטית ושאפתנית. התיידדנו, וחלקנו תחומי עניין משותפים (באנגלית כמובן). גם אירנה בקרה אצלינו בבית, ופעם הלכנו ביחד למוזיאון. גם כיום אני עובדת עם נערה מ"נעלה", שאחותה הייתה לפניה בכפר גלים, וכיום היא משרתת בצבא.

אלה עצמה למדה באוניברסיטה אמריקאית במקסיקו, כאשר אביה שימש כשגריר ישראל שם. הוריה ילידי הארץ, האם דור ששי(!), הורי אביה הגיעו לארץ מאוקראינה. האב שרת במלחמת העולם השניה בבריגדה היהודית, לאחר מכן נסע לניו יורק ללמוד יחסים בינלאומיים, והצטרף כדיפלומט למשרד החוץ בארץ. כילדה וכנערה היא למדה במקומות שונים בעולם באנגלית.

אגב דיפלומטיה, ננסי רוזנפלד, שמתנדבת אף היא, כאמור, בתכנית "סטרט טוקינג" עם ילדי "נעלה", מציינת, שבני הנוער האלה, שחלקם באים ממדינות שאינן דמוקרטיות במהותן (רוסיה, ביילרוס), נזהרים גם בארץ בדבריהם. "הייתה לי תלמידה, שהיה לה קורס בדיפלומטיה בתיכון. רציתי במסגרת התגבור באנגלית להשתמש בתכנים מתחום זה, ולקחת את רוסיה כדוגמא. היא אמרה שאינה מעוניינת לדבר על רוסיה" אומרת ננסי. "צריך להיות רגישים לגבי התכנים שאנחנו מעלים בשיחות עם הילדים".