מסייעים לתלמידים שפונו מבתיהם בצפון ובדרום כדי להשלים פערים – מיזם "לומדים הלאה" בניהולה של דפנה מוסקוביץ. - מאת: טלי בשוראי יצקוביץ

"אנחנו מחברים כל תלמיד למתנדב ומתאימים להם תוכנית אישית לפי הצרכים המדויקים. ההוראה נעשית באמצעות תוכנות כמו זום, בשיתוף מסך ולוח לבן דיגיטלי. חלק מהמתנדבים לומדים להשתמש בכלים האלה בעזרתם של המתנדבים מאיר קנטור וברוך היבנר, שנכונים לכל קריאה. המתנדבים מקבלים מהם הדרכה טכנית ראשונית וליווי לפי הצורך. אנחנו מתכננים בהמשך לרכוש לוחות גרפיים שיאפשרו כתיבה חופשית בעיקר למתמטיקה."

איך מתמודדים עם תלמידים בעלי קשיים או לקויות למידה?

"זו אוכלוסייה גדולה מאוד אצלנו. חלק מהתלמידים מציינים את הקושי כבר בטופס ההרשמה, ואחרים מתגלים בהמשך. יש לנו מומחית להוראה מתקנת, שקוראת אבחונים, משוחחת עם הורים ומתנדבים, ומנחה אותם כיצד לעבוד עם כל ילד. לצערנו, המלחמה החריפה את הקשיים ורבים מהתלמידים שפונו, איבדו מסגרת או נתקלו בקשיים רגשיים. לכן אנחנו גם בקשר עם פסיכולוגית שנותנת ייעוץ למתנדבים כשעולים תכנים רגישים."

מה לדעתך הופך את הפרויקט לכל כך ייחודי?

"הקשר האנושי. זו לא פגישה חד-פעמית אלא מערכת יחסים מתמשכת. הילדים יודעים שיש מישהו שמחכה להם, שמאמין בהם. הרבה מהם עברו טלטלות, איבדו בית, מסגרת או ביטחון. המתנדבים הופכים לדמויות משמעותיות, וזה נותן להם תחושת ערך ויציבות וכמובן מזמן הצלחות בלימודים, שיפור בהישגים וצמצום הפערים".

כך נסגר המעגל, ד״ר דפנה מוסקוביץ מובילה יוזמה שנולדה בעקבות המלחמה, שאמנם הסתיימה, אך המיזם ממשיך לצמוח. החיבור ל"ידיד לחינוך" העניק גב ארגוני והרחיב את מעגלי ההשפעה לתלמידים, למתנדבים ולקהילות. המודל פשוט ומדויק: ליווי מקצועי, קשר מתמשך וכלים דיגיטליים שמחזירים יציבות וביטחון ללמידה. מאחורי המספרים והטכנולוגיה עומדים מתנדבים ותלמידים, שמוצאים זה בזה כוח ותקווה. לסיום, מציינת דפנה,"אני שואפת להגדיל את המיזם ולסייע לכל מי שפונה מקרב התלמידים. כל אחד יכול לשנות חיים של ילד אחד. פשוט נכנסים לאתר של "ידיד לחינוך" וממלאים טופס מתנדב. אנחנו מתקשרים לכל אחד באופן אישי, ומחברים אותו למקום שבו יוכל לתרום הכי הרבה."

דוד קמיר, מהמתנדבים הפועלים במסגרת המיזם מספר

לצערי, אינני שולט כלל בזום. התברר לי שזקן כמוני מתקשה בלימוד תעלולים חדשים, ולאחר שניסיוני עם שני מדריכים בנושא כשלו, פניתי אל המובן מאליו, לנכדי, בו אני נעזר עד היום.

כשהרגשתי מוכן ללמד בזום פניתי לדפנה, והיא יצרה קשר ביני לבין תלמידה, תמר (שם בדוי). תלמידת כיתה ה' ממושב בגליל, אותה אני מלמד חשבון.

המפגשים הראשונים המחישו לי את המחיר הלימודי ששילמו התלמידים המפונים. הפיגור הניכר בחומר הלימוד היה גדול.

נדרש זמן לקיים מסגרת לימודים סדירה, אך עם הזמן נוצרה המסגרת. אנחנו נפגשים בזום פעמיים בשבוע. תמר איננה מחמיצה אף שיעור. למדנו גם בחופשת הקיץ וגם בחופשת סוכות. אחד השיעורים האחרונים היה, כשתמר התארחה אצל סבתה. אני נוהג כפי שנהגתי בעבר בתלמידים מתקשים: מזמן חוויות חיוביות ומדגיש שכישלונות אינם סוף העולם.

דפנה עוקבת מפעם לפעם אחר השיעורים, וכשאמרתי לה שתמר מתקשה בפעולות יסוד, העמידה לרשותי מדריכה שעזרה לי בהנחייה ובחומרי לימוד.

משהו על קבוצת המורים. את הקבוצה אני מכיר מהוואטס-אפ, ואני מתרשם מהרצינות הרבה של המורים. הוואטס-אפ עוסק אך ורק בשאלות על חומרי לימוד, עצות וכד'. לא נתקלתי במה שאני לצערי חווה בקבוצות אחרות: ברכות לשבת וחג, הערות פוליטיות וכד'.