מעט מחוויות התנדבות ותובנות אחרות במפגש "בית קפה" עם מתנדבי גבעתיים

שעה של שיח על תחושת הסיפוק בהתנדבות, על שאלת ההערכה למתנדב מצד בית הספר ועל עוד נושאים רבים - שימשו בסיס לשיחה במעגלים אינטימיים בהאב שברחוב שדה בוקר בגבעתיים. על השאלה, מה מעניק לי סיפוק בהתנדבות, עונה אורנה: "איך לא ידעתי על זה קודם?" ראובן מאד מתרגש שגם אחרי שנתיים שלוש שעברו, מאז לימד תלמידים מסויימים, הם עדיין פוגשים אותו ממש בשמחה, וזורקים לו אמירות כמו: "אנחנו ממשיכים לחמש יחידות במתמטיקה, ותדע לך שזה בזכותך".
דינה מאושרת שהיא יכולה להעניק לא רק לבני משפחתה. "אין מרגש יותר מלראות שהילד מבין את החומר ועיניו מבריקות".

תובנות אחדות עולות מתוך השיחה על תחושת ההערכה מצד ביה"ס. אורנה מבינה שהצוות מאד עסוק, ולכן היא ריאלית ואין לה ציפיות מוגזמות. יחד עם זה היא מציינת שלמרות העובדה הזו מקבלים אותה במאור פנים.
ראובן מדגיש שהשנה הראשונה של ההתנדבות היא מאד משמעותית, כי אם לא יהיה מרוצה, הוא פשוט יפרוש, ולכן דינה מציעה להצמיד לכל מתנדב חדש, מתנדב ותיק שיחנוך אותו. דינה גם מספרת, שבתחילת התנדבותה לא עלה בדעתה שיש לה למי לפנות בשאלות ובירורים, ועשתה מה שהבינה. הדברים השתנו במשך הזמן, והיא עבדה עם מחנכת, שהיה ביניהן שיתוף פעולה. דינה מבקשת להדגיש שחשוב מאד להסביר למחנכים, איך להיעזר במתנדב, וגם שצריך לדאוג לכך, שהמתנדב יגיע לבית הספר ביום שהמחנך נמצא, כדי שהעבודה והקשר ביניהם יהיה במייטבם.

השיח היווה חלק מארוע פתיחת שנה למתנדבי העמותה בעיר בניצוחה של הרכזת יונינה פוקס. רות בארי מצוות ההדרכה של העמותה, שבנתה את רעיון השאלות לדיון, מסבירה, כי מה שחשוב במפגשים מעין אלה הוא תחושת השיתוף יחד עם למידת עמיתים. "למדנו אחד מהשני וגם שיתפנו. כל אחד בדרכו שלו הבהיר איך הוא מביא את עצמו להתנדבות. איפה היו לו בעיות, והיכן הצליח. כך נוצרה הזדמנות להיכרות מעמיקה יותר בין המתנדבים שנחשפים איש לעולמו של האחר".