בעקבות כתבתו האחרונה של זאביק שני – "את מי ללמד, את התלמיד הטוב או את החלש?" - 2 תגובות של קוראינו

לסייע לתלמידים הנמצאים בקצוות

מאת: אבי אזרד

בעקבות הכתבה של זאביק שני, אני חושב שתפקידה של 'ידיד לחינוך' הוא לבוא לעזרת התלמידים הנמצאים בקצוות. כלומר, החלשים מחד והחזקים מאידך. בסיטואציה הכיתתית הקיימת היום בחלק גדול מבתי הספר, החלשים מתקשים להדביק את חומר הלימוד, ולכן מהווים גורם מפריע בכתה, ואילו החזקים משתעממים בשיעור, כי הם קלטו אותו מהר, ולכן נשארו חסרי עניין ומהווים גם הם גורם מפריע.
הסיוע צריך לבוא גם לאלה וגם לאלה, לאו דווקא בשל סיבת ההפרעה, כי ההפרעה היא רק סימפטום לכך שיש כאן בעיה הרבה יותר עמוקה, הדורשת פתרון וקידום של כל קבוצה, כך שתקודם על פי מה שמתאים לה ותבוא על סיפוקה לשביעות רצון כולם.
בביה"ס (התומר") בו אני מלמד, אני מתבקש כמובן לעזור לתלמיד החלש, אבל אני עובד במקביל גם עם תלמיד הלומד מתמטיקה ורוצה מאד לעבור משלוש יחידות לימוד לארבע או חמש יחידות לימוד. אני עוזר לו ומקדמו לקראת המטרה.
אני רואה כייעודם של המתנדבים לתת מענה לבית הספר לפי צרכיו באותה שנה ובמקצועות השונים. תפקידינו לסייע לבית הספר הן בחיזוק החזקים והן בקידום החלשים . בכך אנו מרחיבים את "ההתפלגות הנורמלית" של התלמידים בבית הספר.
 

האם ידעתי להגיד לאן תלמידי יגיעו בבגרותם?

מאת: שושנה רשף

כתבתו של זאביק "את מי ללמד", החזירה אותי אחורה שנים רבות.
כמחנכת עשרות שנים בכיתות ז-ח אני זוכרת תלמידים  כאילו בתמונות משוחזרות . כך למשל איפה הם ישבו בכיתה, באיזה טור, שורה, ואם קרוב או רחוק מהמעבר.

אני זוכרת את התלמידים המצטיינים, את הבינוניים, את החלשים, את הבולטים ואת הרגועים, המכונסים בתוך עצמם וחסרי הביטחון והבעיה היא באמת, במי להתרכז, למי להקדיש יותר תשומת לב, שהרי מדובר לעיתים גם בארבעים תלמידים בכיתה, ילדים בני שלוש עשרה, ארבע עשרה בגיל ההתבגרות. זהו גיל שחלקם  כבר "די מבושלים" עם ביטחון עצמי, וחלקם עדיין  לא, ואין ספק שהפער מורגש.
אני פוגשת אותם כיחידים וגם במפגשי כיתה אחרי שנים. במהלכן  עקבתי ועדיין עוקבת לאן כל אחד מהם הגיע ובמה הוא עוסק.  כשאתה נכנס לכתה הרבה שעות בשבוע אתה לומד להכיר אותם לפני ולפנים, ויכול לשער/לנחש? לאן ולמה יגיעו. אבל עלי להודות שיש גם הפתעות לכל כיוון. כך למשל זוכרת אני תלמיד, שישב בשורה הראשונה, ממש מולי, ראשו מורכן לרוב בין ידיו, לא משתתף בשיח הכיתה, לא מצביע וגם כמעט לא מכין שיעורים בכתב, אבל כל אימת ששאלתי אותו ישירות, תמיד ידע לענות נכונה. את כיתה ח' סיים עם ציונים לא גבוהים. 
הרבה שנים לא פגשתי אותו . יום אחד אני הולכת ברחוב , קצת צולעת (אחרי שבר ברגל), ופתאום עוצרת לידי מכונית. שושנה, שואל אותי הבחור, "את עוד גרה באותו מקום?  את רוצה שאקח אותך הביתה?" כמובן שהסכמתי. בדרך התפתחה שיחה בינינו. בין היתר שאלתי אותו: "במה אתה עוסק היום?"  "במכון וולקני ברחובות, עוסק במחקר" הוא ענה.
 אז כמו שאמרתי, במי להשקיע זו שאלה גדולה, אבל התשובה היא בהחלט לא חד משמעית.