על התלמידים האריתראים בכיתת השילוב בה אני מתנדבת – המעט והחשוב שאני יכולה לעשות יחד עם מחנכת הכתה – מאת: אסתר אבני

אני מתנדבת בבית ספר רגיל בחטיבת הביניים בכתה ז', בו קיימות כיתות שילוב, ותומכת בשלושה תלמידים, שהוריהם הם מבקשי מקלט מאריתריאה ומעמדם לא תמיד לגמרי ברור. בכיתות היסוד התלמידים למדו במסגרות של החינוך המיוחד בעיר. הם דוברים אנגלית וטיגרית (השפה המדוברת באריתריאה). השפה העברית שבפיהם דלה מאוד וברמה של ילדי גן צעירים. רמת הקריאה שלהם היא כמו של תלמיד באמצע כיתה א'. מצב זה גורם ליכולת נמוכה בהבנת החומר הנלמד בכיתה, ולכן גם ציוניהם נמוכים מאוד. הם לא יכולים לשתף פעולה בפעילויות הלימודיות השונות בכיתה, כי הם לא מבינים את כל המדובר בכיתתם.

המדינה מאפשרת לילדים אלה לימודים במערכת החינוך, אבל אין למשפחתם זכויות במערכת הבריאות וגם לא במערכת הרווחה. הוריהם נאלצים לעבוד לפרנסתם בעבודות שחורות ומזדמנות, בהן השכר משולם בכסף מזומן בלבד. הם עובדים במספר עבודות, כך שאין להם את הפניות לטפל בילדיהם ולתמוך בהם בשעות בהן מתגלה אצלם קושי. וכך אין לילדים משענת כוללת, שיכולה לענות על צרכיהם הרגשיים, הלימודיים והחברתיים.

כל שלושת הילדים בהם אני תומכת, הם בכורים. מתוקף עובדה זו הם נדרשים לדאוג לאחיהם הקטנים, כשהוריהם לא נמצאים בבית בשובם מהמסגרות הלימודיות. הם יוצאים במהירות מבית הספר, כדי לאסוף את אחיהם הקטנים מהגן ולהביאם הביתה. בבית הם מנהלים את אחיהם במקום ההורים שעובדים, ומהווים גם את הסמכות ההורית לגבי אותם האחים ומתווכים להוריהם את הנעשה במסגרות החינוך השונות.
התנהלות כגון זו מביאה את הילדים הבכורים לידי הבנה, שהבית שלהם הוא לא כמו שאר הבתים של חבריהם לכיתה.
ילדים אלה נתקלים בקושי חברתי, הנובע מכך, שאין להם סממנים של שייכות לחברה הישראלית. הם כהי עור, הם מדברים במבטא זר, והם מתחנכים לערכים נוצריים, כי זו הדת של הוריהם. אין להם ידע בערכים יהודיים המובנים מאליהם לתלמידים האחרים בכיתתם.
אותם ילדים אריתראים מנסים להדחיק את הבעיות שלהם ולהתעלם מהן. כשהם נמצאים בחברת התלמידים שבכיתתם, החברים בכיתה לועגים להם ולפעמים מתעללים בהם, אך הם נאלצים לקבל "באהבה" את ההתעללות ולהגדיר אותה: "לא נורא, זה היה בצחוק". זאת כדי להיות מקובלים בחברת תלמידי הכיתה.

המענה לתלמידים האריתראים צריך להיות היחס האישי של צוות בית הספר. הם מקבלים טיפול רגשי אישי אך רק אחת לשבוע . טיפול זה אינו מספיק, כי הוא לא עונה על כל צרכיהם.
מחנכת הכיתה מנסה לעזור לתלמידיה מעבר לטיפול המיזערי של מערכת החינוך. כשהיא גילתה שההורים לא מקושרים לאחת מהעמותות שמסייעות למשפחות של השוהים הבלתי חוקיים, היא פתחה את ליבה ויזמה פנייה לאחת העמותות. בשיחה איתה היא הביעה את תקוותה שבעקבות הקשר עם העמותה המצב הסוציואקונומי של המשפחות ישתפר לטובת ההורים וילדיהם, וגם שתהיה לזה השלכה למצב הילדים במסגרות החינוכיות השונות, וכך יבנה להם עתיד טוב יותר.

הקשיים הרבים והמגוונים של התלמידים הביאו את מחנכת הכיתה לשלב אותם במסגרת שלנו, המתנדבים. אני מלמדת את התלמידים הללו יסודות בקריאה וכך מקדמת את יכולתם לשתף פעולה בכיתת־האם. הפגישה לשעה אחת בשבוע לא יכולה לגשר על הפער שקיים אצלם בין יכולת ההבנה שלהם ובין החומר הלימודי בו עוסקת הכיתה. אך אני מקווה, שהיחס האישי אותו הם מקבלים ממני, יעודד אותם להתקדם בלימודיהם ולהפחית במעט את התיסכול שלהם מחוסר היכולת להשתלב בשאר מקצועות הלימוד בכיתתם. התיסכול הזה שמוביל אותם לעיתים לחוסר מוטיבציה ללמוד בכיתה, מעמיק את הפער בינם לבין התלמידים האחרים בכיתה, ואז מתעוררות בעיות התנהגות שנוספות על בעיותיהם האחרות.

ולבסוף, העומס על פעילות המורה בכיתה כולה, היכולות המוגבלות של בית הספר לתת עזרה לתלמידים האריתראים, המתקשים בגלל חוסר תקציב שצריך להינתן על ידי משרד החינוך, מעצימים את תפקיד המתנדב/ת בבית ספר זה ובכל מערכת החינוך המיוחד בכלל.

מעט נתונים מאתר א.ס.ף: אירגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט

באריתריאה אין מלחמה ועל כן החיילים בצבא מבצעים בעיקר עבודות שירות עבור המדינה. העונש על עריקה הינו מוות או כליאה ממושכת בתנאים קשים. כל התנגדות למשטר היא בלתי אפשרית, אין אופוזיציה או עיתונות חופשית וישנה רשת ריגול ענפה של המשטר שמטרתה לדכא כל ביטוי של התנגדות. אדם אשר מביע ביקורת על המשטר, עלול למצוא את עצמו מושלך לכלא ללא התראה או משפט, בתנאי כליאה קשים.

בישראל חיים, קרוב ל־20 שנה, כ־26,000 אזרחי אריתריאה וסודן.

הם שוהים כאן באופן חוקי, תחת מדיניות ממשלתית של הגנה זמנית, שכן ישראל

מכירה בסכנת החיים שנשקפת להם אם יחזרו לארצות המוצא שלהם.

הם אינם מקבלים את מרבית שירותי הבריאות והרווחה, כמו קצבאות בטל“א,

ביטוח בריאות ממלכתי ומרבית השירותים החברתיים.

כ־8,200 ילדים גדלים בישראל, רובם המוחלט נולד כאן, כמחציתם גדלים בשכונות

דרום־ת“א, והיתר מפוזרים ברחבי הארץ.

הם לא מקבלים מספר מזהה חד־ערכי (בן 9 ספרות), ולכן המדינה אינה מחזיקה

בנתונים מדויקים עליהם.

אף שהם זכאים לביטוח בריאות ע“פ הסדר מיוחד (”הסדר מאוחדת“), רבים מההורים לא יכולים לעמוד בתשלומי הביטוח והילדים אינם זוכים לשירותי בריאות.

החיים ללא מעמד מוסדר, במצוקה כלכלית והתמודדות עם עוני קיצוני, בצל טראומת ההגירה, במצב הישרדותי ובסביבת חיים קשה – כל אלה גורמים המשפיעים על כך שהילדים נמצאים על קצה רצף הסיכון.