איך עברנו את מלחמת יום הכיפורים בצרפת? - מאת: חדוה פרחיה

הייתי בכתה יב'. בין מוסף למנחה של יום הכיפורים, חוזרים הביתה לנוח. צועדים ברחובות פריז. כל החנויות פתוחות כמובן. חנות הלחם עם הריח המגרה, האטליז, חנות הדגים, חנות הספרים עם עיתונים פרוסים בחוץ כדי למשוך את הקונה המזדמן. רגע. מה?

אני חוזרת אחורה כדי לראות שוב את הכותרות הראשיות של העיתונים. "מלחמה פרצה במזה"ת". השעה 15:00. מה? לא יכול להיות! ביום כיפור? אבל אחי שם. הוא חייל סדיר בסיני! הוי לא!
מגיעה הביתה. בעיתונים כתוב שיש מלחמה! לא קולטת. בחזרה לבית הכנסת, אני שוב מתעכבת וקוראת את הכותרת. צבא מצריים תקף את ישראל. כמה מתפללים הקשיבו לרדיו ומאשרים. פרצה מלחמה בארץ!

בצאת החג, כמו בכל שנה, משפחת המדריך שלי מתנועת הצופים היהודים באה אלינו לשבירת הצום. שומעים את השקט. הוא מחבק את אימי. אף פעם לא ראיתי אותו מחבק מישהו. מלחמה הוא מכיר. הוא היה ברזיזטנס הצרפתי במלחמת העולם. גם אימי מכירה טוב מה זה מלחמה בתור "בוגרת" ברגן בלזן.

אחי שם. לא יודע טוב עברית (כשהמפקד צועק "הקשב", אחי מתיישב מפני שהוא שמע: "שב").
אנחנו צמודים לרדיו. לא מבינים מה קורה בשדה הקרב, הדיווחים משני הצדדים מבלבלים.
כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה, מקבלים גלויה מאחי (שנכתבה לפני פרוץ הקרבות), וכך כתב: "מדברים על מלחמה קרבה, אני לא מאמין לזה". כך כתב חייל פשוט ולא מחיל מודיעין!

בבית, סיר לחץ. לא יודעים את נפשנו. פותחים את דלת הכניסה והעולם ממשיך להתנהג כהרגלו. הכל בסדר. אפשר לשבת בבתי קפה... המעבר בין הבית לחוץ הוא בלתי נסבל. שני עולמות שרק דלת אחת מפרידה בין שניהם. אין לנו מידע אישי על אחי או על הקרבות.

אשת שגריר ישראל מזמינה את כל אימהות החיילים אליה, ומנסה להרגיע אותם: "המצב לא נורא, מאוד תלוי בהתנהגות החייל, אין מה לדאוג". ובאמת אימי חזרה יותר רגועה מכל המפגשים בשגרירות. עד ש... עד שאחד החיילים נפל, ואז גם הפגישות הופסקו. החלל היה בן השגריר, אשר בן נתן ורעייתו. היא שעודדה את כולן ביד רמה, הפכה לאם שכולה. כמה טראגי!

לפעמים משהו דלף. ידיעה פה, ידיעה שם, ואז פתאום כלום. יום אחד, בשעה מסוימת, הכל נדם. שום ידיעה, שום רמז. עובר יום, עוברים יומיים, כלום! אי אפשר לתאר את האווירה בבית. לחץ אדיר. מה קורה, מה קורה?

ואז טלפון: "שלום, משפחת פרחיה? כן, "יש לכם בן בחזית המצרית?"

כן,

"הבן שלכם בסדר גמור. הוא מוסר לכם ד"ש!"

מי אתה?

"אני עיתונאי, שליח מיוחד של עיתון "לה מונד" בישראל, חיפשתי חייל דובר צרפתית, והגעתי לבן שלכם. הוא ביקש ממני להתקשר אלכם"

איזו הקלה! אוף! הוא בחיים ובמצב טוב!

העיתונאי ניצל את הטלפון שלו והתקשר עוד פעם או פעמיים. נדמה לי שזה היה אנדרה סממה (אבל אינני בטוחה).

אחרי זמן מה, מקבלים עוד גלויה מאחי. "אני באפריקה". זאת אומרת עם אריק שרון, חצה את התעלה.
ובינתיים, הקהילה הצרפתית מתארגנת לתמיכה בישראל. אמי הלכה למנהל המפעל שבו עבד אבי - מפעל תרופות. אבי היה הרוקח הראשי וסגן המנהל. מנהל המפעל היה בנו של יהודי שהתנצר, (לא כל כך פילושמי). אימי אמרה: "טנק עולה כך וכך לירות. אני מבקשת שתתרום להצלת ישראל". אותו מנהל הוציא פנקס צ'קים ונתן לה מחצית הסכום - חצי טנק! בתנאי שיישאר בעילום שם.

הקהילה ארגנה ערב תרומות להצלת ישראל. אני נתתי את כל דמי הכיס שלי: 100 פרנק. לא הרבה, אבל זה מה שהיה לי. לצערי, לפי השמועה הקהילה העבירה רק חצי מהסכום לארץ. החצי השני כנראה נשאר בצרפת.

ישראל לא הייתה לבד. כל הקהילות היהודיות תמכו בה!

אחי נשאר הלום קרב עד היום הזה ומתגורר בארה"ב.

ואני? איך השפיעה המלחמה עלי? "לא יתכן שישראלים ימותו, כדי שאני אחיה חיים שקטים בפריז". נרשמתי לאוניברסיטה העברית. עליתי ארצה וכששוטרת הגבולות ביקשה ממני את המסמכים, עניתי בגאווה: "אני עולה חדשה!"

-אין עולים חדשים היום

-אני כן!

-תראי לי את הויזה" אמרה לי בקול מתנשא. "באמת עולה חדשה!" ענתה בפליאה.

Welcome to Israel