6 באוקטובר 1973– הבזקים של זיכרונות - מאת: עמנואל רונן

יום שבת, ששה באוקטובר, שתיים בצהרים.

גרנו בסמוך לכביש ראשי. תנועה מוזרה של כלי רכב, משאיות, מובילים של טנקים נעים ללא הפסק. נזכיר, יום כיפור, דממה של יום קדוש הופרה באכזריות.
הפעלנו את הרדיו: "כוחות מצריים וסורים פתחו במתקפה על ישראל, צה"ל יוצא למתקפת בלימה".
מלחמת ששת הימים הטביעה בנו תחושה של שחצנות והתנשאות, היינו שיכורים מ "יהיה בסדר".

"עמנואל, תסיים לשתות את הקפה שמזגתי לך" הפצירה בי רעייתי.
חייכתי: "אני עוד מעט חוזר, הקפה לא יתקרר". נכון, חזרתי באפריל.

לא עברה שעה וברדיו נשמעות סיסמאות לגיוס מילואים: "סיר בשר" "גורד שחקים"...
"גורד שחקים" היה שלי. נקישה בדלת, מסירה: "צו שמונה".
בתי בת ארבע, בני בן שנה, רעייתי ואני בני שלושים. אמצעי התקשורת היחיד היה המבט של הילדים והאישה.
לא הייתה תחושה של פחד, חשנו שאנחנו אדוני הארץ.
מקום הכינוס של היחידה שלי היה במכללה בבאר שבע.
עד היום מהדהד בראשי קולו של הרמטכ"ל: "אנחנו נשבור להם את העצמות". ידענו שאנו נלחמים עבור המשפחות שלנו, עבור המדינה שלנו עבור הערכים שלנו.
הגענו לימ"ח כדי להצטייד, המחסנים היו כמעט ריקים. האוטובוס נסע במשך הלילה לסיני, הגענו לבסיס הצבאי "רפידים". קבלת פנים חמה חיכתה לנו: שני מיגים מצריים צללו אלינו, ראינו את פני הטייסים המצרים, כדורי המקלעים שרקו מסביב, המרפאה נהרסה, מבנים שהיו בשטח הופצצו. המלחמה בעיצומה.
אני חש מנותק לחלוטין ממה שהכרתי. היינו פלוגת מילואים בחיל ההנדסה באוגדה 252, שמענו במכשירי הקשר על המעוזים שלא מחזיקים מעמד, על מפקדים ששאלו: "להיכנע או להילחם עד הכדור האחרון". התשובה שקיבלו: "אתה תחליט".
לאחר שלושה שבועות הוכרזה הפסקת אש, שקט מסביב. אני מגיע בזכרונותי לשבת אחת בסיני שצרובה בי עמוק.

אני יוצא מהאוהל, הולך ומהרהר. מסביב כלי מלחמה מצריים פזורים בשטח. תוך כדי הליכה הבחנתי בשוחה, בה תקוע תותח, ועליו שרוע חייל מצרי, כאילו נח מנוחת הלוחם. התקרבתי והתבוננתי בו. חשתי צורך לשוחח איתו, אולי יבוא יום והמתים ידברו.
התקרבתי. מכיס חולצתו בצבץ ארנק. הוצאתי לאט את הארנק. בארנק היו תמונות של אשתו, תמונות של ילדיו, תמונות משפחתיות, כשהם משחקים וצוחקים. באותו הרגע ראיתי לנגד עיניי נשים וילדים, המצפים לאהובם שיחזור. לא מובן לי מדוע ישבתי שם שעה ארוכה והתבוננתי.
שנת 1973 , מי שאומר שהזמן משכיח, משלה את עצמו. מי שיצא מביתו בשישה באוקטובר והצליח לחזור, חזר אדם אחר ממה שיצא. התאים בגופנו זוכרים, ובחלומות אין צנזורה. יש גיבורים שנשכחו, אלה הם הנשים, הילדים, החברות וההורים.

ברשותכם, אביא את המילים של השיר: "אדבר איתך". כתבה רחל שפירא, הרעייה המתמודדת עם ההלם של המלחמה שהפך לאלם.

אדבר איתך, מילים: רחל שפירא

כשאתה חיוור מצער
מתחפר בשתיקתך
תן לי לדבר אליך
וללכת בין צלליך
להיות איתך.
לא אשאל אותך מדוע,
לא אחריד את בדידותך.
זהירה, כמו מהססת
באותות חיבה וחסד
אדבר איתך.
יש בי כוח, יש בי כוח,
אל תחוס עלי.
אל תפריע לקוצים שלך
לשרוט את רגלי.
כשאתה עייף עד מוות
לא נרדם בחשכה,
בשעה שסיוטיך
מרדפים חלומותיך,
אשאר איתך.
על ידך אני נודדת
בין שנתך ליקיצתך.
המילים שלי שבירות הן
וכפות ידי קטנות הן
אך הן לצידך...
 

מדהים, מילים שנוגעות בנימי הנפש