הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

רשמים ממפגש מתנדבי פתח תקוה

מאת: צבי אורים

הקשבה / קארל רוג'רס

כשאני מבקש להקשיב לי

ואתה מתחיל לייעץ לי,

לא את שביקשתיך עשית.

 

כשאתה עושה משהו למעני,

שיכולתי לעשות בעצמי,

אתה מגביר את חששותיי,

מצית את מבוכתי.
 

כשאני מבקש ממך להקשיב

ואתה מנסה להשיב,

איך אני צריך להרגיש?

ומדוע אתה פוגע ברגשותיי?

אולם כשאתה מקבל כעובדה פשוטה,

שאני מרגיש את שאני מרגיש,

אז אינני צריך לשכנע אותך

ומתפנה להבין את המתרחש בתוכי.
 

כשאני מבקש להקשיב לי

ואתה חושב שעליך לפתור את בעייתי,

אתה מאכזב אותי.

 

אז צצות מאליהן התשובות,

ברורות ונהירות,

ואיני זקוק כלל לעצות

כי אני – אני.
 

הקשב: כל שביקשתיך הוא להקשיב

לא לפעול, לא לדבר,

רק לשמוע בלי להגיב.

גם רגשות לא הגיוניים

הופכים למשמעותיים,

כשמבינים את שהם טומנים,

המקור ממנו הם נובעים.
 

אני יכול לדאוג לעצמי,

אינני חסר ישע, אולי חסר ניסיון והססני,

אך לא חסר אונים.

 

ייתכן שלכן תפילות עוזרות לאנשים,

משום שאלוהים מחריש, אינו מייעץ,

הוא רק מקשיב,

נותן לך לחשוב לבד על הדברים.
 

 

לכן, אנא, רק הקשב,

אם תרצה לדבר - בקש,

חכה לתורך,

ואזי אני גם אקשיב לך.

 

 

זהו שירו של קארל רוג'רס – פסיכולוג אמריקאי מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה ואבי שיטת הטיפול הממוקד בלקוח.

השיר הוקרא מפיו של אבי, רכז המתנדבים בישוב, שפתח את המפגש בפינתו הקבועה בנושאי חינוך. אבי דיבר על חשיבות ההקשבה לזולת ובמיוחד חשיבות הקשבתנו כמתנדבים לתלמידים שלנו כבסיס חיוני לקשר משמעותי איתם.

הוא דיבר על הקשבה ללא התערבות, ללא עצות וללא ניסיון לתקן, הקשבה נטו, שנותנת למדבר הרגשה שמעוניינים לשמוע אותו ושדבריו חשובים ונותנים לו ביטחון.

לאחר החלק הזה סיפר צבי אורים, ממתנדבי הקבוצה, על המקורות לחג החנוכה. הוא ציטט את ספר המכבים כמקור לחג חנוכה. שם לא מוזכר כלל נס פח השמן כמקור לחג, אלא כסיבה שלאחר שחרור ירושלים והמקדש מידי היוונים, חגגו את חנוכת המזבח שמונה ימים, כפי שמוזכר בתורה: חנוכת המזבח שמונה ימים. ובספר המכבים כתוב: "ויצב יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחודש כסלו שמונה ימים מידי שנה בשנה בהלל ותודה לה'".

וכך כותב גם יוסף בן מתיתיהו ב"קדמוניות היהודים":

השמחה בשל האפשרויות לחדש את עבודת ה' בבית המקדש היתה כה רבה, עד שקבעו חוק לדורות, לחוג מידי שנה בשנה במשך שמונה ימים את חנוכת בית המקדש. לחג קראו חג האורים. רק אחר כך עם אובדן העצמאות והחרבת בית המקדש, כשלא היה מקום לחגוג את חנוכת המזבח והניצחון במלחמה, וכדי שהחג בכל זאת ישמר, נמקו את החג ע"י מצוות הדלקת נרות, כי הדלקת נרות מסמלת זיכרון. (נר שבת, נר נשמה), וכך מדליקים נר בחנוכה כדי לזכור את נס פח השמן.

צבי אורים הביא בפני המתנדבים את מחלוקת בית שמאי ובית הלל על אופן הדלקת הנרות. לפי בית הלל מוסיף והולך: ביום הראשון נר אחד, ביום השני שנים וכו'. ולפי בית שמאי מתחיל בשמונה ומחסיר.

דעת בית הלל היא יסוד חינוכי. בחינוך מתחילים בצעדים קטנים ואחר כך מוסיפים. מסבירים לילד מעט כדי שיקבל ביטחון עצמי ואח"כ מתקדמים.

לאחר הפסקה דיברה ענת חלק, שהיא יועצת חינוכית התפתחותית, מדריכת הורים מומחית לטיפול בהתנהגויות בלתי נשלטות של ילדים. ענת הביאה את שיטת "ילד פיצוץ" של דר' רוס גרין לישראל על גישת SPS בחינוך ילדים. על פי השיטה, "ילד פיצוץ" לא יגיב נכון לחינוך בשיטת "שכר ועונש".

השיטה גורסת שיש למצוא יחד עם הילד את הגירוי או המניע שהובילו לתגובה הקשה מדי. ילדים אלה סובלים מחוסר גמישות מחשבתית שמפריעה להם למצוא פתרון מקובל לבעיה בה הם נתקלים.

הרעיון הוא שבאמצעות משא ומתן אנחנו עושים עוד צעד בדרך שנועדה לייצר לילד את הגמישות המחשבתית החסרה לו. אנחנו מעודדים את הילד למצוא בעצמו פתרונות אחרים מאילו שהוא מכיר, לתסכולים שלו, ועם הזמן הוא ילמד בעצמו כיצד בעת תסכול יוכל לפתור את בעיותיו מלבד התפרצות זעם או הימנעות.

השלבים במשא ומתן (תמיד בזמן שקט, כשהילד רגוע ואף פעם לא בזמן ה"פיצוץ"):

  1. אמפתיה והבנת הבעיה - זיכרו שהבעיה היא לא ההתנהגות של הילד, אלא מה שגורם לה. בשלב הזה אנחנו מנסים להבין איך הילד רואה את הבעיה.
  2. הצגת הבעיה- הצגת הבעיה כפי שאנחנו רואים אותה
  3. הזמנה למשא ומתן ולפתרון הבעיה – "בוא נחשוב יחד איך אפשר לפתור את הבעיה" פתרון הבעיה אינו ידוע מראש.

 

לדוגמא, מקרה בו ילד מסרב להכין שיעורי בית:

האם תשב עם בנה באחד הערבים, כאשר הוא רגוע וצלול ולא לאחר מריבה.
אמא: אורי, אני שמה לב שלפעמים, כשאתה מתרגז בבית הספר, לא מתחשק לך להכין שיעורי בית באותו היום. האם תחכה לתשובה. לא תטיף או תשכנע. רק תשמע מה יש לילד לומר.
אורי: "כן, המורה המעצבנת הזו לא מבינה שום דבר. היא שונאת אותי ואני שונא אותה. לא בא לי להכין שיעורים. נראה אותה, מה היא תעשה לי? היא לא מחליטה עלי".
אמא: "אני מבינה אותך. אתה מרגיש שהמורה שונאת אותך. זה מעצבן ומעליב"
אורי: "נכון".
אמא: "כשאתה לא רוצה להכין שיעורי בית, זה מאוד מפריע לי. אני יודעת שאתה כועס, אבל אני מודאגת מאוד שתפסיד את החומר וגם שתקבל עונש בבית הספר, שרק יגרום לך להתרגז יותר. מה דעתך?"
אורי: "לא אכפת לי, בעיה שלך".
אמא: "אני חושבת שזו בעיה של שנינו. בוא וננסה לפתור אותה. מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לך להירגע ביום כזה?"
אורי: "את יכולה לתת לי לצפות בטלויזיה כמה שארצה ולא להכין שיעורי בית".
אמא: "מה דעתך שאתן לך לצפות בטלויזיה עד שעת הארוחת הערב ואחריה תכין שיעורי בית?"
אורי: "לא בא לי"
אמא: "לא בא לך....אני מבינה. יש לך הצעה אחרת".
אורי: "אכין שיעורי בית אחרי ארוחת הערב ואת תעזרי לי"
אמא: "זה נשמע רעיון טוב. כשאתה חוזר כועס מבית הספר, אני אניח לך לצפות בטלויזיה ואחרי ארוחת הערב נשב יחדיו להכין שיעורי בבית. ננסה זאת בפעם הבאה כשתחזור כועס מבית הספר".
 
כאמור, השיטה עוזרת לילד לפתח את הגמישות המחשבתית. לאחר בדיקה של הקשיים ההתפתחותיים של אורי, נראה כי הוא מתקשה להתייחס לטווח פתרונות לבעיות שהוא נתקל בהן, הוא מתקשה לתת ביטוי מילולי למחשבות ולרגשות שלו ודפוס החשיבה שלו נוקשה. הוא חושב במונחים של שחור או לבן. בשיחה כזו האם עשתה עוד צעד בדרך לעזור לאורי לייצר את הגמישות המחשבתית החסרה לו. ככל שהם יערכו יותר שיחות כאלה והיא תעודד אותו למצוא בעצמו פתרונות אחרים מאילו שהוא מכיר לתסכולים שלו, הוא ילמד בעצמו כיצד בעת תסכול הוא יכול לפתור את הבעיות שלו מלבד התפרצות זעם או הימנעות.
בפעם הבאה כשאמו של אורי תשים לב שהוא חוזר מבית הספר במצב שיכול להוביל לפיצוץ, היא תנסה להרגיע אותו ואף תזכיר לו מה הם סיכמו בשיחתם הקודמת
.