הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

יפה דוידיאן היא אחת מבין מתנדבי "ידיד לחינוך" בבאר שבע, המאמצים קשישים הזקוקים לתמיכה רגשית ופיסית, מאת: יפה חכמון

בין אגף הרווחה בעיריית באר שבע ל"ידיד לחינוך" קיים שיתוף פעולה פורה, הנובע מקשר עמוק, אחווה והדדיות. בכל עת שעולה צורך לשיתוף בדברים חיוניים ודחופים, פונים אלינו ואנו נרתמים לעזרה.

עם פרוץ מגפת הקורונה קשישים רבים נקלעו לבדידות ומצוקות למיניהן. בעקבות כך חבקנו תחום נוסף במסגרת תחומי הפעילות שלנו, הצטרפנו לתוכנית שקראנו לה "ידיד לקשר". במסגרת זו מאמצים מתנדבים מ"ידיד לחינוך" קשישים הזקוקים לעזרה כלשהי, או פשוט לחברה שתקל את בדידותם.

יפה דוידיאן היא אחת ממתנדבים אלה. היא התחילה לפעול ב2008 , ומתנדבת במספר כובעים: רכזת בחוה החקלאית, אחראית במועדוניות, דואגת למשלוח אגרות ברכה למתנדבי "ידיד לחינוך" וגם פעילה ב"ידיד לקשר", הנקרא בעירייה "קשר לקשיש".

מספרת יפה: בתקופת מגפת הקורונה נתבקשתי ע"י עמותת "ידיד לחינוך" ליצור קשר עם קשיש/ה. מבחינתי לא הייתה שאלה. מעצם המחשבה על בדידות או מצוקה של קשיש/ה, חשתי כאב. היה ברור לי שאני נרתמת ומיד. כך הגעתי לקשישה חביבה. הצגתי את עצמי והסברתי את מטרת הפנייה אליה. ציינתי כי בינתיים, על מנת להגן על בריאותה, הקשר יהיה טלפוני עד לקבלת הוראות אחרות. הגברת הגיבה בהבנה ובשמחה. מיד נוצר קשר, שהלך והתהדק.

במהלך השיחות סיפרה, כי היא חשוכת בנים ואלמנה. תיארה את הדברים ללא שמץ של רחמים עצמיים. ככל שלמדתי עליה יותר, הערכתי והערצתי אותה יותר. גישתה האופטימית הקסימה אותי. עברו עליה חוויות לא פשוטות. היא נפלה מספר פעמים וסבלה משברים, וחרף כל זאת לא ביקשה מטפלת או סיוע ונלחמה למען עצמאותה. תמיד קמה מההריסות ושעטה קדימה.

בחג הפורים, כשההגבלות עדיין בעיצומן, חשתי צורך להעניק לה משלוח מנות ולברכה באופן אישי. ארגנתי את המשלוח והקשתי בדלת. זו הייתה הפעם הראשונה שהתראינו פנים אל פנים. עד לאותו הרגע הקשר היה טלפוני. הגברת עמדה על המפתן. שתינו התרגשנו מאוד. שלחתי לה נשיקות באוויר וברכתי. עמדנו משני צדי הדלת עם דמעות בעיניים. החברה בירכה מבלי לדלג על איש. את הילדים, הנכדים, הבעל וכמובן אותי. לא הפסיקה להודות ולהביע הערכה.
הכבוד והעונג הם שלי, אמרתי. הנחתי את המגש ונפנפתי לשלום. בדרך חזרה הביתה חשבתי לעצמי, כי הברכות הלבביות רוויות האהבה שוות כל מאמץ.

באיזה שהוא רגע נוצר נתק בינינו. נתקפתי דאגה וגעגועים. לא הפסקתי להתקשר, עד שהשגתי אותה. שאלתי לפשר ההעלמות. היא הסבירה, כי שוב נפלה והיא מאושפזת. שאלתי, אם היא זקוקה למשהו. "אחייניתי מביאה אוכל. אני זקוקה לשתייה ופירות", אמרה. במהלך כמה שבועות הבאתי לה מדי יום שישי שתייה ופירות, והרגשתי כל כך טוב. כעבור זמן, שוב נקלענו לנתק תקשורתי. לפני ימים ספורים במהלך סיור צלצל הטלפון ועל הצג הופיע שמה. התרגשותי לא ידעה גבול. התרחקתי מהחבורה ושאלתי לשלומה ולפשר ההעלמות. "אני בשיקום באשדוד", הסבירה. בקרוב אחזור לבאר שבע וניפגש.

אני משתוקקת למפגש.

אני חייבת אני לציין, כי למדתי רבות מהאישה היקרה. נפלה בחלקי הזכות להכיר דמות כה מיוחדת, שלא הניחה לא למשברים ולא למהמורות החיים להכניע אותה, או לפגוע בשמחת החיים שלה. שאבתי כוחות מכוח רצונה ויצר הישרדותה. קיבלתי מנת השראה שהרימה אותי גבוה.