הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

"את זקנה או סבתא?" – שיחות בגובה העיניים עם ילדות
בכיתות א' ב', מאת: חנה הופר

במרכז רצוננו לתקשר עם בני-אדם בכלל ועם ילדי כיתות א' וב' בפרט, נמצא הדיבור "בגובה העיניים". אהבתי מאד את הרעיון. אני האדם המבוגר ביותר שהם מכירים בתוך בית הספר, שמדבר איתם בגובה העיניים, בין השאר, קומתי מאפשרת זאת, אבל בעיקר העובדה שאינני מורתם או המנהלת שלהם, אלא פשוט סוג של סבתא.

אצל ילדים בגיל הזה "גיל הוא רק מספר". בגילי המופלג זה ממש מתאים לי לחשוב כך. כדי להבין את גילו של אדם שהם מכירים, הם צריכים למקם אותו בתוך אנשים שבסביבתם.

תלמידה שאלה אותי: "את זקנה או את סבתא?" יש לה סבתא צעירה ויפה (וידעתי זאת)  עניתי לה: סבתא. מאז היא קוראת לי: סבתא חנה. ושתינו מרוצות. סיפרתי לילדים שיש לי נינים. כמה מהם סיפרו שיש גם להם סבתות עם נינים. כמובן שהסברתי להם, שנין הוא בנו של הנכד. כל אחד שאל את הסבתא-רבתא שלו בת כמה היא, וכשבאתי לכיתה, הם שאלו מה גילי. הגיל הפך עבורם המיקום בתוך אנשים שהם מכירים. תלמידה אחת אפילו החמיאה לי, שאני נראית יותר צעירה ויותר יפה מסבתא –רבתא שלה באותו גיל. אשריי!!
יש תלמידות שבוחנות את הופעתי עם בואי לכיתה במבט מתגנב, כדי שלא אבחין. הן אוהבות לתת "ציונים": "הצבע הכחול של החולצה מתאים לך", "יפה שאת לובשת ג'ינס כמו הצעירות". כשאני מסתפרת, זה מהווה נושא לוויכוח ביניהן - האם מתאים לי יותר קצר או האורך שהיה לי לפני התספורת. הבנים כמובן, אינם מתעניינים בלבושי.
מהרגע שהראיתי לילדות תליון שענדתי על צווארי, אותו עיצב בעלי ז"ל, התבקשתי להסביר איך הוא עושה זאת ואיך צבעי האמייל לא "נשפכים" מהתליון. כששמעו שהתליון נפתח, בקשו לראות מה יש בפנים. סיפרתי להן ששם נמצאת תמונתה של אימי. כשראו את התמונה, נכנסו הילדות לוויכוח. האם אני דומה לאימי? האם רק העיניים דומות? ועוד ועוד...מעכשיו והלאה, היו ילדים וילדות שבקשו בבוקר בכל פעם, לפני כניסתה של המורה לכיתה, שאפתח את התליון, כדי שיתבוננו כמה דקות בתמונתה של אימי. כנראה, שדמות מעולם רחוק השרתה עליהם רוגע לקראת יום חדש.

כבר חמש שנים שאני מתנדבת עם כיתות א' ב'. ואני אוהבת דווקא את הקטנים האלה. אני עוזרת בעברית ובחשבון, וכפי שהמורה אומרת, אני גם סבתא ומטפלת ואוזן קשובה למצוקות הקטנות שלהם, שבהרגשתם הן ענקיות. עם סיום שנת הלימודים, הרגשתי עצב מסוים והבנתי שחסרות לי החוויות המשעשעות שאני חווה איתם.