הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

הסטוריה ארץ ישראלית ועוד קצת חוויות – מתנדבי פתח תקווה וכפר סבא מטיילים

מאת: מיקי הרמן

המסלול שאורגן ע"י צביק'ה ואבי שלנו, היה מלא וגדוש מקומות ואירועים, שהספקם ביום אחד לא היה מבייש אף סיירת. למזלנו, הנהג מיכאל לא נרתע מדרכי עפר.

יצאנו טיפה באחור, כי האוטובוס הגיע רק בשמונה, דבר שהלחיץ את הקבוצה הכפר סבאית. חידוש מרענן היה צירוף של חובשת עמוסת ציוד לנסיעתנו. כנראה שהמסלול למערות קשה, חשבתי לי והצעתי לה מייד וברצון את המקום לידי.

העצירה הראשונה הייתה במושב אביחייל, צפונית לנתניה - מושב שדומה בקונספט לשכונה שלי – נווה עוז, המושב הוקם בזמנו עם משקי עזר לבעלי פנקס אדום. שם נמצא מוזיאון מושקע ומטופח, "בית הגדודים העבריים", שבטיפול משרד הביטחון.

ארגנו לנו בכניסה שתיה ושני שולחנות ארוכים. איש איש וסנדביצ'ו - ארוחת בוקר.

שתי מדריכות העבירו לנו בסיגנון ממש לימודי, את נושא "ההבדל בין הגדודים העבריים ממלחמת העולם הראשונה והשנייה, ומקימיהם". הסרטים, השירים (זוכרים? "אריה, אריה, קום! התנדב! לגדוד העברי". ) והאוספים היוו הוכחה לכך, שקודם העפנו את הטורקים ובסוף את האנגלים, לא לפני שלמדנו מהם איך להלחם ולהקים צבא, שעדין ממשיך להלחם, לצערנו.

משם, הגענו לקבר המחודש של איש ני"לי, אבשלום פיינברג, לשם הועברו עצמותיו (הבדואים הרגוהו בסיני ושם צמח עץ תמר ישר מקברו הזמני). המבנה עם הכיפה היה קצת מוזר, הרי הוא לא היה שייך מוסלמי, אבל לפחות נתנו לו כבוד

משם פנינו לגשר קשתות פלדה מעניין מעל נחל חדרה, שהנו חלק מהפארק המעניין סביב תחנת החשמל, שמשלב טיילת עד לשפך שכיוון זרימת המים בו משתנה בין הקיץ לחורף. בכל מקרה, מי הים שמקררים את הטורבינות זורמים לנחל ומוחזרים בסופו של דבר לים.

באוירה הרומנטית נשבר הקרח והחובשת הקשוחה אך החייכנית ששמה לינוי, התגלתה לי כנעימת שיחה. עבודתה כחובשת אמורה אולי לממן לה לימודי רפואה. נגעה לליבי ההתלבטות שלה, שנבעה מאהבת הארץ, אם ללמוד בחו"ל במקרה שלא תתקבל פה. תרמתי לה מעט מנסיוני, שנבע מכך שלמרות ששני ילדי נשלחו לעבוד בחו"ל, הם מאד קשורים לארץ, לחברים ולמשפחה. עודדתי אותה להגשים את מאווייה בכל מקרה!

כשהגענו למוזיאון ראלי שבנה רקנאטי בקיסריה, וקראתי בכניסה את "תולדות הסיכסוך" המשפחתי שם, רק התחזקה דעתי שהכסף ממש לא עונה על הכל ואף יכול להוביל לצער ושברון לב.

באור עקיבא חווינו ארוחת צהריים. למרות שלא זכתה למזלגות מישלן, היא התארכה והתארכה, הן בשל שיטת הגשת המנות, והן בשל מחסור בידיים עובדות. את תפקיד המלצר הראשי מילא אבי שלנו בעצמו. לא הרגשתי צורך להשאיר לו טיפ, אבל טפיחות על השכם כהערכה לרצון הטוב היו גם היו.

יצאנו שבעים לכיוון המערות. )השם הרשמי נחל מערות הכרמל, בו נמצאות מערות האדם הקדמון ). לדאבוננו כי רב, הסביר לנו צביקה, שהדריך אותנו בפירוט יתר כל הדרך, כי עובדי שמורות הטבע והאדם הקדמון עצמו לא מקבלים אורחים, אפילו שבעים, לאחר השעה ארבע. השעה כבר הייתה, אכן, מעט אחר ארבע, וכיוון הנסיעה פנה חזרה דרומה.

בנפת טול כרם (עמק חפר) נמצא גן לאומי, פארק תל קקון ומצודה צלבנית (עם חלישה על כל השטח, למרות שהוא רק חמישים ושנים מטר מעל פני הים, כי מסביבו מישורים בלבד), ששופצה ע"י הממלוקים עוד לפני המאה השלוש עשרה. הכפר הערבי קאקון שהיה שם, ננטש במלחמת השחרור, "ירשו" אותה ואת השטח,הישובים גן יאשיה, עולש, אומץ וחניאל. ההדרכה של צבי וההבהרות של עמוס הראו שמהלך ההסטוריה הציונית נתון לפירושים שונים.

הנהג האמיץ הסיע אותנו בשביל עפר עד למיצפור ויקר, שבו מאגר המים, משמר השרון, שאוגר מי שטפונות מנחל אלכסנדר. בגן ובמרפסת-התצפית היפה, תרומת משפחת ויקר, אכן חזינו במאגר המרשים והחשוב, אבל כבר התחיל להחשיך ולא היו ציפורים.

לינוי, נערה בת עשרים ושתיים, (שליש גילי, הקדמון מבחינתה...) החליטה שהיא תעשה צעד עסקי נוסף לקראת החיסכון ללימודי הרפואה ותקים חברה לליווי טיולים והדרכות "עזרה ראשונה" בשם "מלאכי הדרך". היא אזרה אומץ, נטלה את המיקרופון בידיה, החמיאה לנו הפנסיונרים, שלא נזקקנו לעזרתה והודיעה לכל יושבי האוטובוס על תוכניתה העסקית, כשהיא קוצרת מחיאות כפיים וקריאות התפעלות. בדרך הביתה, ניחמתי את היושבים לפני ואחורי, שמילא, כשנבקר את האדם הקדמון ומערותיו בטיול הבא, הוא יהיה קדמון אף יותר!

מה הפלא שנשארתי עם חשק לעוד.