כך הגעתי לרעיון של אחת ההזדמנויות שלנו, כידידי החינוך, לשמש גם כמספרי סיפורים - מאת: שושנה רשף

הסיפור המשפחתי המשותף בינינו נגדע עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהייתי תינוקת. הכרתי אותו אישית שנים רבות אחרי המלחמה בארץ, ומאז נפגשנו במפגשים אישיים, משפחתיים ובאירועים הקשורים לעיסוקו בארץ.

עם מותו, כשמידע אודותיו וסיפור חייו הופיע ונכתב בכל אתר ובכל עיתון, עלתה בי המחשבה, שכמתנדבי "ידיד לחינוך", שרבים מאיתנו פיתחו קירבה וקשר עם הילדים מעבר ללמידה, מותר ואפילו רצוי לנו כידידים, לא רק ללמד, אלא לשתף בסיפורים מחיינו וגם משל אחרים. 

ילדים אוהבים לשמוע. דרך הסיפור אפשר לאתגר, לשמש דוגמה, וגם ללמוד מן ועל העבר. אנחנו עוסקים בחינוך. תוצאות למידה ממקור ראשון גורם לחיבור רגשי והפנמה מסוג אחר. למידה דרך סיפור אישי היא תמיד יתרון על למידה מספר. כמובן שיש להתאים כל סיפור ואירוע לגיל הילדים, ולא פחות חשוב, בשל רגישותם של ילדים, לשים לב לשפה ולאופן בו המידע מועבר.

וכך הוא מספר:

"כשהגרמנים פלשו לרוסיה ב-1941, הייתי בן 17 ובדיוק גמרתי תיכון. הייתה לנו משפחה ענפה – אבא ואמא, שתי אחיות ועוד אח. היה לנו בית מסחר וגם מפעל למוצרי נייר. נחשבנו אמידים. ...חיינו בשלום ובהרמוניה מאוד גדולה. בוילנה, עירי, היו לפחות כמאה קרובי משפחה של ההורים: ילדים, והרבה בני דודים משני הצדדים. ציפינו לחיי בגרות באוניברסיטאות ומקומות אחרים להתחיל את החיים. ב-22 ביוני 1941 נכנסו הגרמנים לעיר וכל הציפיות והמבנה האידאלי, המשפחתי – התפרק בן רגע.

בגטו וילנה הייתה אז מחתרת של נוער ציוני וגם לא ציוני, וכללה גם נוער יהודי קומוניסטי. המחתרת הזאת חרטה על דגלה להתנגד לכל פעולה נוספת של הגרמנים ולעמוד מולם. המחתרת הזאת מצאה את עצמה במצב שהיה ברור ליהודים בכל מקום, שצריך לחכות עד הרגע האחרון. לא ליפול בקרב אלא לקוות לנסים ואולי לברכה מהשמיים, וכך יישארו בחיים. זו הסיבה שהמחתרת לא הצליחה לגייס מתנדבים רבים מבין כ-18 אלף איש שהיו בגטו, ומתוך כ70  אלף שמנתה קהילת וילנה הגדולה.

ראשי המחתרת, ביניהם אבא קובנר, החליטו לשנות כיוון ולצאת ליערות עם מי שיש לו נשק ועם כל נשק שבנמצא. יערות עבותים נמצאו חמישים קילומטר מהעיר. ההחלטה הייתה להשתקע ולנהל את המלחמה משם, מלחמת הפרטיזנים. כך מצאתי את עצמי תוך ימים בקבוצה של 25 איש ואישה. פרצנו את גדר התיל של הגטו ויצאנו עם הנשק המועט שהיה לנו, אולי כמה אקדחים, רובה אחד וכמה רימונים. יצאנו בדרך לא דרך ליערות רודניקי. הגענו לשם כעבור שלושה ימים והיינו בין מקימי היחידות הפרטיזניות ביערות האלה. מספר הלוחמים גדל מיום ליום, ביניהם נקלטו הרבה מאוד בני נוער יהודים שהצליחו להימלט מהרצח ומהבורות ולהגיע איכשהו ליער".

ברוך לחם עם הפרטיזנים ביערות. מאוחר יותר הצטרף לצבא האדום והשתתף בפעולות קרביות כמו הורדת רכבות ממסילות, פיצוץ עמודי קשר וגשרים, והתקפות על יחידות גרמניות, שעה שכל משפחתו נרצחה על ידי הנאצים.

באחת העדויות שלו סיפר: "ב-1944, כשהצבא האדום התקרב לעיר וילנה והגיע עד למבואותיה, קיבלנו (הפרטיזנים) פקודה לצאת מהיער ולהצטרף ליחידות שמתקיפות את הגרמנים בעיר".

באוקטובר 1945 עלה ברוך שוב לארץ באוניית המעפילים "פטר 2". "נתנו את הכול. באנו לארץ ובנינו אותה. אני עליתי באניית מעפילים רעועה שטבעה עשר פעמים בים לפני שהיא באה. ירדנו ישר לארץ, וכבר למחרת היינו עם מכוש וכלים לעבודה. כעבור שבוע כבר בנינו את הארץ, אבל לא שכחנו את מה שהיה לנו שם"

ברוך שירת ב"הגנה", גויס לחטיבת גבעתי, ובמלחמת העצמאות גויס לחיל האוויר, שם שימש טכנאי מטוסים. לאחר שנתיים הועבר עם טייסת התובלה לחברת "אל על". הוא הצטרף לקורס מהנדסי טיס והתקדם מתפקידי פיקוח לדרגת מנהל מהנדסי הטיס של החברה, מהנדס טיס ראשי ומדריך.

הוא שימש יושב ראש ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות ומורדי הגטאות בישראל, היה חבר בהנהלת יד ושם, בוועדת חסידי אומות העולם, בדירקטוריון ועידת התביעות ובמרכז הארגונים של ניצולי השואה - וכן כמרצה בנושא אנטישמיות והכחשת השואה.

"באתי לארץ והשתקמתי. יש לי ילדים ומשפחה. אני מנסה יום יום ושבוע שבוע לחזור על האמרה של אבא, לזכור ולהנציח, ואני משתדל. אנחנו הולכים מבית ספר אחד לשני ולסמינרים, ומספרים את הסיפור של השואה – כל אחד עם הסיפור שלו".

ברוך נלחם מלחמה עיקשת מעל כל במה להעניק ליוצאי השואה את כל היחס והזכויות המגיעות להם, מה שהרבה פעמים לא ניתן.

בחייו האישיים גידל שני טייסי קרב בחיל האוויר. "לא קל להקים משפחה מאפס, ללא מקצוע וללא לימודים. היום הנקמה שלי והגאווה היא שני בנים שהיו טייסי קרב, טייסי פנטום. היום הם קברניטים באל על.

בשנת 2010 הדליק שוב משואה בטקס הממלכתי בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם.