חיפה מסיימת עוד שנת התנדבות

חריזה בקריצה

לבית הספר פעמינו נרימה ברטט,
לאחר קבלת ידיעה מפורטת,
כי שנת הלימוד אוטוטו מסתיימת,
ויש הזמנה לישיבה מסכמת.
בדמיוני ניצבים כמו בחלום,
שורת ילדים האומרים לי: שלום.

הנה הילדה, גבוהה ונאווה,
חוששת לומר את אשר בלבבה,
ואם בלחישה כבר יוצאת לה מילה,
הסיומת תמיד היא סימן שאלה,
ולפתע, אחרי חודש או שניים,
בתרגילים שוחה היא, כמו דג במים.

פה יושב התלמיד שעיניו בעיניך,
ונראה כלהוט לשתות את מימיך,
ואני ברהיטות מסביר ומזיע,
אך דומה שדבר אליו לא מגיע,
כי ברוב קשב כרויות אוזניו בעיקרון,
רק לחבריו שבקצה המסדרון,
אך בתום השעור הוא אומר לבסוף:
"אני חושב, המורה, שהיום הייתי טוב".

סביבי, כמו פרפר, תלמידה מתרוצצת,
כרוח תזזית הומיה, מתפוצצת,
ואחרי שתפתור תרגיל אחד או שניים,
במדרגות תעלה לפחות פעמיים,
ותקפוץ מתנשמת על השולחן,
לוודא שהתרגיל הבא כבר מוכן.

וישנו התלמיד שהיטב הוא יודע,
שבגילי המופלג, איני טוב שומע,
אז תשובה הוא נותן בלחישה מהורהרת,
וכשארשום פתרון בתוך המחברת,
הוא יאמר בקול רם בנעימת ניצחון,
אתה רואה המורה, אמרתי נכון.

השקדנית, מעל הספר רוכנת,
בעיון כל תרגיל ותרגיל היא בוחנת,
ואפילו יום ספורט דעתה לא יסיח,
ואתי תנהל ברצינות סיג ושיח,
כיצד להמציא איזו שיטה,
בדף אחד להשיג את כל הכיתה.

וכדי לסיים את כל המחזור,
אל קרקע המציאות נשוב ונחזור,
כי כל הקרואים כבר הנה הגיעו,
וצריך לפרט כל אחד, מיהו,
אולם כדי לנסות להמעיט נתונים,
כמו בהגדה, בהם ניתן סימנים.

המנהלת היושבת בראש השולחן,
בכינוי "הניהול" תיכנס היא לכאן,
הרכזת, שאיתה כל דבר פה יזוז,
שמה כאן אצלנו יהיה "הריכוז",
האחראית מטעם "ידיד לחינוך",
תקבל את תג "הידידה" עם חיוך,
האגף לחינוך עירוני הוא פשוט
שולח נציגה שנקרא לה "רשות".
ומסביב לשולחן מתכבדים גם לשבת,
כל המתנדבים, הלא הם "הצוות".

הניהול לרשות מנשק ללא גבול,
הרשות בחיבוק מביעה התודה,
ומנשקת בגיל את לחיי הידידה,
והידידה בשמחה, באון ועזוז,
מרעיפה נשיקות וחיבוק לריכוז.
ומצטלמים במשותף בנשיקה וחיבוק,
לתמונה שמיד תיכנס אל ה – Book .

כך נמשכת, גואה כאן ההילולה,
בחיבוק ונשיקות גם לך וגם לה,
רק הצוות יושב ומהרהר  בשתיקה,
מדוע גם הוא לא זוכה בנשיקה?
אבל לא נורא, לחופשה כבר נצא,
ובשנה הבאה בוודאי נפוצה.